מחשבות ליליות.
יש לי הרבה דברים בראש, אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל.
אני חושב שאני צריך בת זוג כדי להרגיש יותר טוב, אבל אז אני חושב שאני צריך להרגיש יותר טוב ורק אז למצוא בת זוג. סוג של בעיה. אני ממש אוהב נשים. אני נמשך לנשים כמעט יותר מכל דבר אחר. אוהב מאוד נשים יפות. אבל אף פעם לא ממש הצליח לי בזה. בדברים אחרים, בין היתר, הצלחתי מדי פעם. עם נשים לא.
אני אגיד משהו שאולי יישמע מוזר, אבל דווקא גברים התחילו איתי מספר פעמים. אני חושב שזה נובע יותר מכך שבקרב גברים יש יותר פלירטוט וכדומה, והם פחות מקדישים חשיבות למורכבות וכו'. נשים יותר עמוקות לטעמי. הן גם יודעות להבדיל בין מישהו אמיתי למישהו שמזייף. ואני אחד שמזייף. אני תמיד מנסה להיות משהו אחר שאני לא. מנסה לשים מסכות. ונשים שמות לב לזה (הרבה יותר מגברים). נשים בדרך כלל לא אוהבות "פוזה", כאלה שמתחכמים או מנסים בכוח להיות מישהו אחר.
לא הייתה לי בת זוג של ממש אף פעם. אפילו שאני באמצע שנות ה-30 שלי, הניסיון שלי עם נשים נורא מצומצם. הייתי רוצה לפעמים סתם חיבוק, חום, ליטוף. מישהי שתאהב אותי ותהיה שם בשבילי כשאני צריך אותה. זה באמת משהו שאני מרגיש לפעמים שחסר לי.
עכשיו, במעבר חד לנושא הבא.
ההרגשה של הפוסט-טראומה של הדברים שעברתי עדיין מקוננת בי. יש לי כל הזמן את הכעס הזה, הזעם, תחושת חוסר האונים שאפפו אותי באותה תקופה. מעצר הבית השאיר עליי מטענים מאוד חזקים, ופסק הדין בכלל גרם לי לאבד את התקווה בעולם הזה. פתאום הרגשתי סגור מכל הכיוונים, הרגשתי שאפילו האור בקצה המנהרה אבד.
חשבתי שפה ושם, יכול להיות אי-צדק. אבל בית משפט? בית משפט צריך להיות קודש הקודשים, לא? צריך להיות שם צדק למיטב הבנתי. ולא היה. הייתה שופטת שבחרה להתעלם מכל הראיות ולהרשיע אותי במשהו שלא עשיתי. לא רק שלא עשיתי, אלא שהייתי הקורבן באותו סיפור. ואז כל התקוות שלי להגיש תביעות ולפגוע חזרה באלו שניסו לפגוע בי, כל התקוות האלה נעלמו. הרעים ניצחו, וזו אחת התחושות הכי קשות שאפשר לדמיין.
כשאיבדתי את התקווה לחיים האלה, מסך שחור נפל עליי. כאילו הרגשתי שאי אפשר להמשיך מפה. אם אחרי כל מה שעברתי, אני לא מסוגל להחזיר מלחמה, אז אני בבעיה. יש לי סוג של חוסר יכולת לחשוב על החיים של לפני. כאילו החיים האפורים התחילו בגיל 21 אחרי הטראומות שעברתי.
אין לי רצון לרחמים. אני שונא ממש את התחושה הזו. התחושה של להיות חלש. התחושה שאנשים לא רוצים לפגוע בי רק כי הם מרחמים עליי. לא. אני רוצה להיות חזק. רוצה להיות אחד כזה שיודעים שמי שמתעסק איתי, נפגע. אבל אני יודע בתוכי שלא. נתתי לפגוע בי וכעת אני מלא בכעס ובזעם על מה שעברתי. לא החזרתי עדיין, ואני עדיין רוצה להחזיר. כן. 14 שנים אחרי זה, ואני עדיין מרגיש את התחושה שזה לא נגמר. ואז אני חושב על זה שוב ושוב, וזה לא עובר ממני. לא משנה כמה שנים עוברות, זה עדיין שם, לא סגור. יכול להיות שאני פוגע רק בעצמי שאני משמר את זה. הפסיכולוג גם אמר לי את זה. אבל אני לא יכול אחרת. יכול להיות שזה בגלל ה-OCD שלי והאובססיות שזה מביא. התחושה הזו שכל הזמן להידבק למשהו ולא להרפות ממנו.
אני חושב שאני צריך טיפול, מישהו חיצוני שיעזור לי. הפסיכולוג שלקחתי לא התאים לי כל כך. אולי אני צריך פסיכולוג/ית אחר/ת, או אולי לנסות סוג טיפול אחר.
בכל מקרה, אני חושב שכתבתי מספיק. אחזור לעיסוקיי הרגילים.
סוף סוף הגעת למסקנה שעליך להחליף את התראפיסט שלך שאשכרה לא עוזר לך, כי הוא לא מצליח לעזור לך לשבור את הקשר הרעיל שלך עם עצמך.
השבמחקמעניין, מדוע גברים התחילו אתך? כתבת כי "אני חושב שזה נובע יותר מכך שבקרב גברים יש יותר פלירטוט וכדומה, והם פחות מקדישים חשיבות למורכבות וכו'. " אבל זה לא הגיוני. גבר שמתחיל עם גבר אחר, זה גבר שאוהב גברים, ולא גבר ש"סתם" אוהב לפלרטט. צריך הרבה אומץ לפרטט עם בן מינך - כשתמיד סכנה לתגובה אלימה, אחצון, השפלה וביזוי עומדים קיימים כאפשרות.
האם נענית לאחד מהגברים האלה, או כלכך נבהלת מעצמך שברחת?
בכל מקרה, שמח שאתה מגיע אט אט למסקנה שיש להחליף מטפל.
אני חושב שבגלל שאני שם מסכות, נשים רואות את זה יותר ולכן לא נמשכות אליי. לגברים זה פחות משנה. זה עניין שהוא גם ממש ביולוגי.
מחקלא נעניתי ממש לגברים שהתחילו איתי. לא בגלל שיש לי משהו נגד, אלא פשוט כי אני לא נמשך לגברים. אבל כמובן שהשתדלתי לענות בצורה יפה ומכבדת, כי בכל זאת זה דורש אומץ בשביל לחזר אחרי מישהו אחר.