קצת אופטימיות.

 היום התבשרתי בשורה שהיא סוג של חיובית. הייתי צריך לשלם סכום כסף ענק, וכעת הסתבר שיכול להיות, אני מקווה, שלא אצטרך לשלם את הסכום אלא הרבה פחות. זו סוג של הקלה, היות והמצב הכלכלי שלי מאוד חשוב לי כיום. אני רוצה לחסוך כמה שיותר.

יש לי הלוואה שאני צריך להחזיר, סדר גודל של 30,000 ש"ח. הריבית מאוד נמוכה, לכן אני חושב שכרגע כדאי להמשיך לשלם את הפריסה החודשית ולא לפרוע הכל. זה טוב שיש כסף בחשבון למקרה שאצטרך.

לא הייתי כבר 4 חודשים (!) בחו"ל. זה המון, המון זמן. אני מקווה שבזמן הקרוב אני אסע לטיול ואחזור לראות שוב פעם את העולם.

(יש לי משום מה תחושת דה ז'ה וו עכשיו).

אני כל-כך מקווה שדברים יסתדרו. שהכל יילך על הצד הטוב ביותר. אבל כמובן, צריכה להיות פה אופטימיות זהירה ולא לצפות ליותר מדי.

אני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי לקום וללכת לעשות כושר. אין לי כוח לפעמים. אני ממש צריך. הגוף שלי נהיה מאוד רופס, ואני צריך טיפה אנרגיה לפעילויות.

עכשיו לגופו של עניין, או לנפשו של העניין. 

המצב הנפשי שלי ממש גרוע. אני לא מסוגל להרגיש כלום. כל הזמן רק מדחיק ומדחיק. אני לא רוצה להרגיש כלום. לפעמים נראה ששנה שעברה הייתה רק אתמול, מרוב שכל הימים היו אותו דבר מבחינת תחושה. חוסר רגש מוחלט.

הפסיכיאטר שלי כל הזמן רק מוסיף תרופות או משנה תרופות. הוא חושב ש"הכל כימי". אבל לא. יש גם רגשות. יש משמעות לזכרונות, טראומות ומחשבות. אני חושב שאני צריך לנסות גם משהו אחר. פסיכולוג ניסיתי ולא היה טוב, אבל יכול להיות שזה ספציפית לא התאים בגלל הפסיכולוג עצמו. אולי צריך פסיכולוג/ית אחר/ת.

שמעתי גם על מיינדפולנס ועוד כל מיני דברים שיכולים לעזור. העניין הוא כזה - אני לפעמים חושב שאני לא באמת רוצה שהמצב שלי יהיה טוב יותר. כאילו טוב לי עם תחושת הקורבנות הזו ולהישאר במן סטטוס-קוו. עברתי יותר מדי דברים שלאחריהם חשבתי שאני כבר ויתרתי על החיים האלה. שרק בגלגול הבא (אם יש) אוכל להנות. בגלגול הזה לא. ככה חשבתי. ועברו להן 14 שנה שאת רובן אני שורד בקושי, סוג של ברירת מחדל. אני חשבתי שאחרי מה שעברתי אני לא אוכל להתאושש. או שלא ארצה להתאושש.

14.5 שנים. גם לפניהן לא הייתי ממש מאוזן, אבל אחרי מה שקרה, נשארתי ממש נטול-תקווה. כאילו החיים מתחלקים ל-2, לפני האירועים, ואחרי האירועים.

אני לפעמים לא יודע אם הנפש שלי מסוגלת להתרפא ולקום ולחיות מחדש. באמת שלא יודע. נראה לי, כאמור, שאני לא יודע אם אני באמת רוצה לטפל בעצמי או שטוב לי עם הרע הזה. כאילו שאין צורך להתאמץ כי גם ככה הכל לא טוב.

זאת שאלה שאני שואל את עצמי בעיקר בזמן האחרון. וקצת קשה לי לענות עליה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

התלבטויות.

כל כך הרבה זמן.