פחדים.
אני חושב שמאז מה שקרה לי לפני 12-14 שנה, אז אין לי ממש חשק לחיות. זה כאילו אני ממשיך רק בלית ברירה. סוג של ברירת מחדל.
ואולי בגלל זה כל דבר שדורש טיפה מאמץ, מרתיע אותי ואני מוותר עליו. כי אני לא רוצה להתאמץ ואז ליפול שוב כמו שקרה לי. בכלל, אפשר להרוס לדעתי כל בנאדם. אתה בונה חיים והכל, ופתאום המשטרה יכולה להאשים אותך במשהו שלא עשית. כמו שלי קרה (פעמיים).
החיים שלי כמעט נהרסו. מה שנשאר ממני זה פירורים. אני שנאתי חלק מהשוטרים ממש, חלקם עבריינים לכל דבר ועניין. אלימים.
אין לי מושג איך ממשיכים מפה, מה לעשות, איך לחיות, איך לתקן את החיים, האם אפשר בכלל לתקן את החיים, ובכלל - האם אני רוצה לתקן את החיים? לא יודע. לפעמים נדמה לי שאני מכור לקורבנות הזו, לתחושת הייאוש וחוסר התקווה. כאילו זה מקום טוב בשבילי.
אני באמת לא יודע איך ממשיכים מכאן. אני רק יודע שהחיים נהפכו להיות מונוטוניים כל כך שאני כבר לא מבדיל בין היום לאתמול.
ממני על כל פנים, חיבוק ענק. דרך להבדיל היא לציין אירוע שונה בכל יום. אולי ביומן לכתוב בכל יום אירוע אחד, שם או כל דבר מאפיין, קצר.
השבמחקהרבה פעמים אני רוצה שהימים ייראו אותו דבר. ככה שלא יהיה גרוע יותר.
מחק