מחשבות על טראומות.

 סבלתי מאוד מאלימות כשהייתי נער. זה דבר שאומנם קשה לי להגיד אותו, אבל זה גם די משחרר. סבלתי מאלימות. זה דבר נורא. והסיבה שאני רושם את זה עכשיו זה כי זה עדיין משפיע עליי ביום יום. ברוב הפעמים שמתפתח ויכוח או טיפה הרמת קול, אני ישר חושב שהצד השני ינסה לפגוע בי פיזית. זו תחושה נוראית. אני מנסה לחשוב איך אנשים אחרים *לא* חושבים על זה ולא מצליח. כי אני כל הזמן חושב שמישהו ינסה לתקוף אותי.

אלימות פיזית זו אחת הרעות החולות ביותר של האנושות. זה נותן יתרון לאדם בריון וחסר התחשבות על ידי כך שהוא משתמש בכוח הפיזי שלו כדי לפגוע באחרים.

מה שגם נורא בזה שהאדם האלים נמצא בעליונות. ובנוסף לכל, מי שיסבול מהטראומה יהיה קורבן האלימות ולא מי שביצע את האלימות.

אני לא מצליח להיפטר מזה. כמה שניסיתי, לא הצלחתי. עדיין הזכרונות צפים, והתחושה הזו כל הזמן של חשש להיות קורבן לאלימות נמצאת אצלי כל הזמן. 

לא יודע למה החלטתי לרשום את זה עכשיו. יכול להיות שזה ישחרר קצת, עצם השיתוף. אני מקווה שאוכל להתגבר על התחושה הזו באיזשהו שלב.