לרדת לשורש.

 אני חושב שעדיין, הדבר שהכי מעסיק אותי ביום יום זה מה שעברתי בגיל 19. תחושת ההשפלה, הרצון להדחיק, זה שאני עברתי משהו שתמיד אמרתי ש"ייהרג ובל יעבור", ובסוף לא עשיתי איתו כלום.

לפעמים אני תוהה אולי לבקש מהמשטרה להיפגש עם השוטרים המעורבים. לא יודע אם זה אפשרי, סתם, לשאול אותם אם הם זוכרים, או אם מתחרטים. זו אופציה אחת מיני רבות.

אני תקוע שם. בגיל 19. כאילו אני חייב לסגור איזה מעגל. ואני באמת חושב שאם אני אהיה פזיז, אני עשוי לעשות שטות, משהו שיכול לפגוע בי לגמרי. אבל זה לא צודק. אנשים עשו דברים רעים, נכון? הם צריכים לשלם. לא ייתכן שאני עברתי 7 מדורי גיהנום והם כלום. ועוד אני זה שהייתי קורבן בכל הסיפור.

מעצר הבית שחק אותי לגמרי נפשית. אני חושב שאם הייתי במוד של מחשבה אחר, הייתי יכול לנצל את זה לטובה. לומר לעצמי שאני חזק, שעברתי את כל זה ונשארתי עומד על הרגליים. אבל מילאתי את עצמי בשנאה. לכולם, לשוטרים, לשופטת, למערכת, כולם. כולם רעים וכולם צריכים לשלם. ככה חשבתי. 

אני לפעמים חושב מתי כבר אוכל להשתחרר מהסיפור הקפקאי הזה, ואני  באמת לא יודע.