שוב לילה, שוב מחשבות.
כבר חודש שאני מבטיח לעצמי כל פעם שאני אלך לעשות כושר במקום מסוים, וכל פעם אני מוצא תירוץ אחר. לא מבין כבר מה צריך לקרות כדי שאני אקום מהכורסא ואעשה במקום רק לחשוב על זה.
אני מרגיש בדידות ממש גדולה בזמן האחרון, בעיקר בלילות. חשבתי כמה נחמד היה אם הייתי מכיר איזו מישהי. מישהי לדבר איתה, לשתף אותה, אולי גם קצת לקבל חיבוק מדי פעם. זה נראה לי כל כך רחוק. אני בכלל לא מצליח להכיר בנות. אני לא במצב רוח לזה. מה גם שאני גרוע בלדבר עם בנות במציאות וכמעט כל הבנות שהייתי איתן בקשר זה היה דרך האינטרנט. בדרך כלל מישהי הייתה מגיבה לבלוג ומשם נוצר קשר. זה היה ממש כיף. אני זוכר את זה ממש לטובה. הייתי בקשר דרך הICQ עם מישהי במשך שנה וחצי שנתיים אם אני זוכר נכון. דיברנו כמעט מדי יום, ואז זה התאדה.
כתבתי הרבה על לימודים לאחרונה. אני ממש מתלבט מה ללמוד ואם בכלל ללמוד. יש אפשרויות רבות, אבל שוב - אני לא יודע מה מתאים לי. יש מקצועות שהם מעניינים ואין בהם שימוש לאחר הלימודים, ויש מקצועות פרקטיים שלא מעניינים. זה כל כך מבלבל.
ה-OCD ממש גומר אותי. הוא כל הזמן שם ומשפיע על החיים שלי. הפסיכיאטר הוריד לי כדור אחד ואני מרגיש בסדר עם זה. יכול להיות שצריך להוריד עוד כדורים ובכלל כמה שפחות להשתמש בהם. אולי זה יעזור.
חשבתי שהחלטת להחליף אותו, לא, את הפסיכיאטר.
השבמחקבנות תמצא בנכון כושר :-)
לך לפארק אחה"צ, שב, קרא עיתון, אבל שדר נכונות ופתיחלות, מי יודע<?
אני חושב שאני אתן הזדמנות די אחרונה לפסיכיאטר עם הכדורים האחרונים שהוא רשם לי. אם לא אראה שינוי, כנראה שאעזוב אותו לטובת פסיכיאטר אחר.
מחקהנה דוגמה לדחיינות הנובעת מחרדה משינוי. אתה יודע שהפסיכיאטר כנראה "איבד אותך" ולמרות זאת אתה הולך אליו.
מחק