מחשבות ליליות.

 אם יש משהו שמפחיד אותי, זה כל הנושא של מערכות החוק. בעיקר לאור כל מה שעברתי.

אני חושב על זה לפעמים, בנאדם יכול לבנות קריירה 40 שנה, זוגיות, משפחה, מוניטין, הכל. ואז נניח והמשטרה מאשימה אותו במשהו שהוא לא עשה. כותבים עליו בעיתון, כל המדינה יודעת. הבנאדם גמור. גם אם ייצא זכאי בבית המשפט, אף אחד כבר לא יתעניין בזה.

זה פשוט נורא. חשבתי לכתוב ספר על הנושא מההתנסויות שהיו לי. מערכת המשפט בארץ היא מערכת שיש בה הרבה בעיות. בפרקליטות, במשטרה, בבתי המשפט. בהכל. זה מערכות חזקות בצורה בלתי רגילה. הן יכולות לרמוס כל אדם. ממש, כל אדם. וזה מה שמפחיד אותי. שאני אשקיע בחיים שלי ואז הכל ייהרס. ואז מה אני אעשה? אחיה עם הקלון כל החיים? זה מפחיד.

יש במה שעברתי גם סוג של תחושת השפלה. שמים עליי אזיקים, ידיים, רגליים, בקושי הולך איתם. משפילים, אלימות, הערות מקטינות, תאי מעצר מרופשים. עבריינים ועוד אנשים אלימים שצריך פתאום לחיות איתם. זה פשוט נורא. 

יותר מכל נורא זו תחושת חוסר הצדק. התחושה שרומסים אותי ואני לא מגיב, לא נלחם. להילחם בבית משפט זו לא מלחמה. כי כמעט ואין סיכוי. אם המשטרה מאשימה מישהו, 90 ומשהו אחוז שהוא יורשע. 

אני ניסיתי להילחם בתוך בית משפט וטעיתי. הייתי צריך להילחם בחוץ. לחפש צדק. אבל לא עשיתי את זה. הקשבתי להורים ושגיתי בזה. המערכת פשוט רמסה אותי. זה פשוט לא יוצא מהראש שלי.