יורד ועולה.

 התלבטתי אם לבחור בכותרת "עולה ויורד" או "יורד ועולה". התחלתי יורד ועולה, מתוך תקווה שהירידה היא רק בתחילת הדרך והעלייה היא בסופה. 

אני מרגיש ממש מבולבל לאחרונה. ככל הנראה בהשפעת הכדורים, אני מרגיש המון שינויים במצבי רוח. אני יכול פתאום להיות עצוב, לבכות, ואחרי זה לא להרגיש כלום. אני מרגיש גם חרדות בצורה שונה מאשר בעבר. היו לי כל מיני בעיות עם שינה, וגם מחשבות שצצות ועולות, וקודם אפילו הרגשתי חרדה כי פחדתי שאני לא מצליח לנשום מספיק אוויר. בקיצור, בלאגן שלם.

הייתה לי שיחה קצרה עם אימא שלי על מספר דברים. אני מאוד אוהב את השיחות האלה, בעיקר כי בשנים האחרונות אני מסוגל לדבר ולהביע את הדברים שמפריעים לי. דיברנו קצת על זוגיות. אני בן 34 ומעולם לא הייתה לי חברה או קשר זוגי. לא יודע אם זה דבר שמפריע לי כל כך. יותר מפריע לי העובדה שאין לי מישהו לשתף אותה או לדבר איתה על דברים ביום-יום. זה למשל משהו שמאוד הייתי רוצה שיהיה. אבל אני כן מבין למה לא הייתה לי חברה עד היום. אני פשוט לא הייתי מוכן או בנוי לזה מבחינה נפשית ורגשית.

יש לי שוב כאב ראש שצץ. לא יודע ממש למה. אבל אמשיך.

אני יותר מדי שקוע במה שהיה בעבר. אני נותן לזה לנהל אותי. ובאמת, עברתי כל כך הרבה דברים שפתאום להגיד "כן, תמשיך בחיים כרגיל" זה נשמע פתטי. זה כמו להגיד לבחורה אחרי אונס "מה את רוצה? תמשיכי הלאה". לא. זה לא עובד ככה. טראומה זה דבר שצריך לטפל בו וצריך לעבוד עליו. גם לא תמיד היא נעלמת כל כך מהר.

אני מלא בעיקר בכעס. הדחקתי המון, לא דיברתי על זה עם הרבה אנשים, וזה גרם אצלי למרמור ולתסכול מאוד גדולים בתוך הנפש. גם לפני מה שעברתי בגיל 19.5 הייתי מלא כעסים ולא כל כך אהבתי את החיים, אבל אחרי זה, זה כבר היה יותר מדי. לא ידעתי איך להמשיך. הייתי ממש מלא כעס, זעם ושנאה. כלפי כל כך הרבה אנשים וגופים. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו גדול. חשבתי שאני עלול לעשות משהו מטורף. ממש. לעשות מעשה קיצוני מאוד, העיקר לא לשתוק. לא לעמוד ולהיות כנוע.

אני כל כך מלא במשקעים מהעבר שאני כמעט ולא יכול לעשות כלום. אפילו לקרוא ספר זה דבר שנורא קשה לי. אני מסוגל לקרוא בקושי 20-30 עמודים ואז אני כבר עייף. הראש ממש מתפוצץ.

אני לא רוצה לתת יותר לרוח לנהל אותי, אלא אני רוצה לנהל את החיים בעצמי. אני לא יודע אם אני יכול לקום מהדברים שקרו לי, באמת. אולי אני סתם צריך לחיות רק כדי לחכות למוות. לא יודע. אני לא יודע אם אני יכול עוד להנות מהחיים האלה. לפעמים אני חושב שרק בגלגול הבא אני אוכל לחיות באמת. וזו מחשבה נוראה, זו מחשבה שכאילו בגלגול הזה הכל כבר גמור ונסגר. החיים לא יהיו טובים יותר.

אולי אני צריך קצת יותר אופטימיות, אבל אין לי כרגע מאיפה לדלות אותה.