כרגיל.

 עוד לילה, שוב אני כותב, ואני תוהה לעצמי - מה ישתנה? כלומר, מה ישתנה מהפוסט הזה לפוסט הבא? אני הרי ארגיש ככל הנראה אותו דבר. לא יהיה איזה שינוי מהותי. אני סתם כותב כדי לסמן "וי" שאני משחרר קצת קיטור, אבל חוץ מזה כלום. הכתיבה בבלוג הזה, שאני לא זוכר כבר כמה זמן אני כותב בו, עוזרת לי במובן מסוים. של לשתף, לפרוק קצת. אבל אני חושב שאני לא מזיז את עצמי לכלל פעולה. אני גם לא יודע אם אני רוצה לשנות משהו. כי יש "סטטוס קוו" שהוא לא הכי טוב אבל גם לא הכי גרוע. ולהזיז משהו זה אומר לסכן משהו, ואז זה אומר שיכול להיות יותר גרוע.

לפני 15 שנה חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע. ואז קרה לי מה שקרה לי, והבנתי - כן יכול להיות יותר גרוע. החיים יכולים להפוך להיות סיוט. ויותר מזה, אני גם עשוי לפגוע בקרובים שלי בדרך. וזה בעצם אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בזמנו.

ואני שוב פעם תוהה - עוד מספר דקות, נניח, אסיים את כתיבת הפוסט הזה. אולי 2-3 אנשים יגיבו, אני אגיב להם, זהו. אחר כך עוד פוסט ואותה רוטינה. כמה זמן? כמה זמן אפשר להחזיק ככה? עד שאני מת וזהו? לא להרגיש כלום, לא לנסות כלום רק כדי לא לסכן כלום?

יש כאלה אנשים שחיים בשביל למות. ואני מרגיש לאחרונה שאני אחד כזה. שאני לא באמת חי בשביל לחוות משהו. כי אני חושב שאחרי מה שעברתי, אני לא יכול לחוות כלום. מה שנותר לי זה להמתין למוות ואז לחכות אולי לגלגול קצת יותר טוב. כן, אני חושב שאני מאמין בגלגולים. יכול להיות שזו ברירת מחדל לאור העובדה שויתרתי על החיים האלה, ואז אני בונה על גלגול אחר שיהיה יותר טוב. אני לא מאמין באלה שאומרים "חיים פעם אחת" ולכן צריך לחיות עד הסוף. זה נשמע לי לא אמיתי.

אני לפעמים לא רוצה באמת לחיות. אחרי שעברתי השפלה כל כך קשה, למה שאני ארצה בכלל? למה שאני ארצה להעמיד פנים שאני שמח וכאילו להתעלם ממה שקרה? אני רוצה צדק. רוצה שהרעים יסבלו. אבל לא, בעולם הדפוק הזה, הרעים הם אלה שמחייכים. הטובים הם אלה שסובלים. ככה אני רואה את זה הרבה פעמים.

שוב, אני פשוט לא יודע אם לצחוק או לבכות. אני מסיים את הפוסט בידיעה די ודאית שלא ישתנה כלום עד הפוסט הבא.