זעם.
כל כך הרבה זמן, 15 שנים, שאני סוחב עליי את הכעס הזה. את השנאה לאנשים במשטרת ישראל ובמערכת המשפט שניסו להרוס לי את הנפש. אני לא יודע, כמה זמן אני עוד יכול לסחוב את זה בבטן, בראש ובנפש? אני פשוט זועם. חוסר צדק זה דבר שקשה לי להתמודד איתו.
אני שונא את האנשים האלה. במשטרת ישראל יש עברייניים של ממש. ממש. שקרנים, מטייחים, בודים סיפורים.
ואני כל הזמן סוחב את זה עליי. חושב על זה. זה לא יוצא לי מהראש. זה קשה.
לא יוצא כי אתה לא מרשה לזה לצאת לך מהראש.
השבמחקצא וראה ניצולי שואה, שבטוח עברו עינויים וזוועות קשים משלך, חזרו והשתקמו, אלה שלא הצליחו אז באמת אושפזו, אבל אתה לא מאושפז, יש לך עבודה, ואתה בדכאון, חולה, אבל המחלה נשלטת. לענ"ד אתה מסרב להיפטר מן המחלה, או לשים אותה במקום צדדי, ולצאת לחיים שאליהם אתה משתוקק.
אני באמת "לא רוצה" להוציא את זה מהראש. ואולי זאת הבעיה. שאני כל הזמן מתעסק בזה וחוזר לעבר ואומר אולי ייצא לי בהזדמנות לסגור את המעגל. זו פשוט אובססיה.
מחק