פוסט שני ללילה.

 זה הפוסט השני שלי הלילה.

אני חושב שאם אני אתן לכעס שבתוכי לעלות, אני אתפוצץ. כלומר, אני חושב שאני מסוגל להרוג מישהו. עד כדי כך. ברור שאני לא אתן לעצמי לעשות מעשה כזה, אבל מבחינת מחשבה אני ממש מסוגל לירות במישהו. אני פשוט זועם. 15 שנה מאז האירוע וכל הסיפור, ועדיין אני לא משתחרר מזה. כל הפסיכולוגים שהייתי אצלם אמרו לי "תעזוב, תשכח מזה. תמשיך בחיים". אבל איך אפשר להמשיך, איך? יש במשטרת ישראל עבריינים של ממש. עבריינים. אני לא מגזים. הם אלימים, שקרנים, מטייחים. תוקפים אותי ואז מאשימים שאני תקפתי אותם. ומה הכי גרוע? שאחרי זה בא בית משפט ונותן אור ירוק למעשים שלהם. במקום שיעצור, יגיד סטופ, הוא מעניש את הקורבנות ולא אותם.

נמאס לי מזה! אני חושב שאולי כדאי שאכתוב ספר על הפרשה. אולי זה יעשה לי טוב. אבל באמת, אני כל כך כועס. תמיד אמרתי שאם יקרה לי משהו כזה, אני לא אשחרר ואלחם עד הסוף. ואז זה קרה, ובקושי הצלחתי לעשות משהו. ההורים שלי התנגדו שאני אצא עם זה לתקשורת, וזו הייתה טעות. הייתי צריך לערב תקשורת עוד בהתחלה.

אוף, זה כל כך מכעיס שאני לפעמים רוצה שאני אהיה בחיים אחרים ולא במציאות הקשה הזו.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

30.

כל כך הרבה זמן.