פסימיות.

בזמן האחרון אני פשוט חושב לעצמי - המצב הזה לא ישתנה. כלומר, לנצח אני אחיה בלי באמת לחיות. רק לנשום, לאכול ולשתות. כלום. לא לחייך, לא להיות שמח, מאושר. רק להעביר את הזמן עד המוות. זה גורלי. ככה נדמה לי לפחות. ואולי אני טועה, אבל זה מה שאני מרגיש.

מאז הטראומה לפני 15 שנה לא השתחררתי מזה. זה עדיין מלווה אותי 24/7. בלי הפסקה. טראומה טראומה טראומה. זה מה שהראש שלי ממשיך לדקלם. זכרונות, כעסים, זעם. זה מה שאני מלא בו.

אני אומנם במצב יחסית סביר כרגע מבחינת הרגשה, אבל אני פשוט פסימי לגמרי לגבי העתיד. לא חושב שקיים כזה, ובכלל, הפסקתי לחשוב על העתיד ואני מסתכל רק על העבר ועל הסבל שעברתי ושאני ממשיך לשמר. נמאס לי, פשוט נמאס.