מחשבות ליליות.

 יצא לי אתמול לשוחח עם אימא שלי. שיחה ארוכה כזו, מול הטלוויזיה. אני מאוד אוהב לדבר איתה, כמו גם שאני אוהב לשתף בכללי.

אמרתי לה משהו שאני מרגיש כל הזמן - שאני מרגיש שהחיים הסתיימו. אני בן 34, אבל החיים הסתיימו. אחרי מה שעברתי, אני חושב שאני לא אצליח לקום יותר על הרגליים ולעשות דברים. לא בגלל מה שעברתי, כי על זה אני התגברתי אחרי חודש, אלא תחושת חוסר הצדק, חוסר האמון בעולם שמקוננת בי. 

אימא שלי שאלה אותי אם יש משהו שעושה לי טוב. אמרתי לה שאין. באמת אין. ההפרעות הנפשיות משתלטות לי על הנפש ככה שאין אפילו חיוך אמיתי אחד בחיים שלי. 99% מהזמן שאני ער אני עסוק במחשבות טורדניות ודברים אחרים.

אימא שלי אמרה שאני צריך למצוא מטפל, היא קראה שטיפול CBT יכול להיות יעיל.

העניין הוא שאין לי שום מוטיבציה. אם בגיל 18 סבלתי אבל לפחות היה אור בקצה המנהרה שיכול להיות, אולי בעתיד אני אחיה חיים נורמליים, עכשיו כבר אין את זה.

העוולות שקרו לי אז מתגמדות לכדי עשירית ממה שאני עובר ב-15 השנים האחרונות. חוסר צדק משווע, שגרם לי לחשוב שאין טעם להשקיע בחיים האלה, אם אפשר להרוס אותם ברגע אחד. זה פשוט עצוב וקשה. אני לא רוצה להתאמץ יותר או להשקיע במשהו כשאני יודע שהוא כל הזמן בסיכון.

אני לא רוצה לסיים את הפוסט הזה בפסימיות, לכן אני אומר שאולי אני צריך לחשוב על טיפולים ולהאמין בהם כדי לדעת שאפשר לצאת מהמצב הזה.