מחשבות ליליות.

 לפני בערך חצי שנה התקיים דיון בתביעה שמישהו הגיש נגדי. הוא זכה, ונפסק שאני צריך לשלם לו סכום עתק (בשבילי לפחות). זה פשוט נורא. אני מרגיש עם זה כל כך קשה, במיוחד לאור חוסר הצדק שבדבר. האדם הזה ממש התעלל בי. ממש. גרם לי להפסדים כספיים ועוגמת נפש רבה. ומה פסק הרשם? שאני צריך לשלם לו. זה פשוט טירוף. עכשיו אני מרגיש שאני עובד רק בשביל לממן את הפיצוי שנפסק עליי לשלם לו. ומה אפשר לעשות? כלום. ניסיתי לערער, עלה לי אלפי שקלים, וגם זה לא צלח. לא רק זה שנגרם לי עוגמת נפש מכל הסיפור, אלא שגם איבדתי אמון במערכת המשפט הישראלית. התחושה היא שהמערכת יכולה לפעול נגד אזרחים מן השורה והיא תחושה ממש קשה. זה לא מוסיף לי למצב הרוח הקודר שיש לי בתקופה האחרונה.

זה לגבי המשפט. עכשיו אמשיך.

אני חושב עדיין שרוב הבעיות הנפשיות שיש לי נובעות מדברים שקרו לי. מזכרונות, טראומות, משקעים מהעבר. הפסיכיאטר אומר שלא, הוא אומר ש"הכל כימי". אבל זה פשוט לא נכון. עובדה שאפילו כשאני מדבר על הדברים האלה, זה מקל עליי. זה עניין רגשי. עניין שאני זוכר לפרטי פרטים מה שקרה לי ואני ממשיך להדחיק את הדברים. להדחיק זה קשה, במיוחד כשזה צף לאחר מכן.

אני מרגיש שממש אין לי כוח לחיים יותר. אין משמעות לחיי. אין לי רצון, תקווה או אמביציה להמשך. כלום. אפילו ללמוד אין לי חשק. אני גם מרגיש שהמוח שלי מפוצץ במחשבות שאני אפילו לא יכול להתרכז במשהו. אני מרגיש כל כך רע שאני לפעמים אומר שזהו, אני רק רוצה שהמוות יגיע ויגאל אותי מכל הסבל הזה. מכל החוסר תכלית הזה. אני הולך כבר ממש כמו גוויה מהלכת. כל הזמן עצוב. לפני מספר שנים הייתי באיזשהו מקום בהופעה של זמרת, ואז היא אמרה לי שאני נראה ממש עצוב. וכן, אני ממש עצוב, מתוסכל, ממורמר. אין לי חשק יותר לשום דבר. שום דבר. אין דבר שגורם לי הנאה. אפילו לא הדברים הכי שמחים. ה-OCD ממש השתלט עליי לגמרי. אין לי אפילו יכולת לחייך בלי לחשוב על דברים.

לפעמים אני מרגיש שאני חוזר שוב ושוב וכותב על זה ולא עושה כלום. נכון. אני מרגיש שאני פשוט לא מוצא אופציות אחרות להתמודד עם זה. הטראומות מלוות אותי ולא מרפות. תחושת חוסר הצדק מלווה אותי. אני פשוט מרגיש שהחיים אבדו כבר. שאין יותר תקווה, אין אור בקצה המנהרה. אני ממש רוצה להגיע לגיל שאני אמות וזהו.