מחשבות ליליות.
אני מרגיש שוב פעם שאני פונה לבלוג הזה כסוג של פורקן, בלי לעשות כלום מעבר לזה. ואני פשוט לא יודע מה אני כבר יכול לעשות כדי לצאת מהמצב בו אני נמצא 15 שנים.
אימא שלי נרתמה לאחרונה לסייע למצב הנפשי שלי. חיפושים אחר פסיכולוגים, מטפלים, מה לא. אני לא יודע אם בעצם כל החיפושים האלה לשווא. אני פשוט לא רוצה שמשהו יעזור לי. אני רוצה שהכל יסתיים. אני רוצה להעביר את הזמן עד למוות שלי בעוד כך וכך שנים. זהו. לא רוצה יותר לחיות. לא רוצה. לא רוצה לזייף חיוכים, לא רוצה להתאמץ, לא רוצה כלום. רוצה שהכל יסתיים. יש אפשרות ללחוץ על כפתור וזה יקרה? לא יודע. הסיבה היחידה שאני לא עושה משהו בנידון זה המשפחה שלי, שאני פשוט לא רוצה שייפגעו. מעבר לזה אני באמת לא חושב שמשהו טוב יכול לצאת בחיים האלה יותר.
עברתי גיהנום. 15 שנים של סבל. לפני זה אמרתי שאם יקרה לי משהו כזה, אני אלחם עד הסוף ולא אפסיד. זה היה עקרון, ועקרונות לא מוחקים. והנה, זה קרה. ומה עשיתי? כלום. לא הצלחתי לעשות שום דבר. כל המערכות נאלמו. לא משטרה, לא שום דבר. כל התלונות שהגשתי נסגרו בזו אחר זו. הדבר היחידי הטוב שעשיתי זה שפגעתי באחד הרעים באופן עצמאי. זה לפחות צדק בסיסי.
אני שונא את העולם הזה. ממש שונא. רוצה שהוא יתפוצץ כבר. לא יודע אם יש אלוהים או מישהו שמפקח על כל מה שקורה פה, אבל אם יש, אז אני רוצה להודיע לו שהוא נכשל. הוא נכשל בעולם הזה, כי אין בו שום דבר טוב. שום דבר.
הלוואי וכל הסיוט הזה יסתיים באיזשהו שלב. הלוואי.
אז אתה לא מתאבד בשביל המשפחה?
השבמחקוהסבל שאתה גורם להם כשאתה חי? אומלל, בוכה על חייך האומללים, מפיל על אמך תיקים נפשיים קלים, זו התחשבות?
תזייף, מה יש?
לפ]עמים מתוך זיוף של חיוך נולד אחד אמיתי.
אני לא מצליח לזייף יותר מדי. אני פשוט מרגיש רע ואין לי יותר אנרגיה לכלום.
מחק