מחשבות ליליות.

 אני חושב על הבלוג הזה מדי פעם. הוא אחד הדברים הכי טובים בחיים שלי כרגע, שיש לי אפשרות לכתוב בצורה אנונימית בלי שאף אחד יודע מי אני, ושיש לי יכולת לפרוק קצת מהמחשבות שמציפות את הראש שלי כל הזמן. 

פעם הייתי חבר בישראבלוג וזה היה ממש טוב. הייתה שם קהילה מאוד טובה והיה אפשרות להכיר אנשים חדשים. וגם כשהייתי כותב הייתי מקבל יחסית הרבה תגובות, 3-4 לפוסט בממוצע, וזה נתן לי הרגשה טובה. אני חושב שזה ממש חבל שאין יותר את ישראבלוג. היום יש אומנם רשתות חברתיות חדשות, אבל הן לא אנונימיות והמתכונת שלהן קצת שונה מפלטפורמות הבלוגים שהיו אז לפני הרבה שנים. פייסבוק לרוב האנשים זה להעלות תמונות ולקבל לייקים. זה נראה לי הרבה פעמים ממש משעמם. כשאני משתמש בפייסבוק זה בעיקר לכתוב עמדות בנושאים פוליטיים וכו', ושם יש לי די הרבה תגובות, אבל אני לא כל כך משתף בדברים אישיים, אני חושב שזו פלטפורמה שפחות מתאימה לזה.

בכל מקרה, הייתי רוצה שיהיו כאן יותר תגובות וקוראים. נרשמתי לקהילת "פרפרים" אבל גם אז אני מקבל 2-3 צפיות לפוסט ובדרך כלל אין בכלל תגובות, ככה שאני מרגיש שאני כותב לעצמי פחות או יותר. וקצת חסר לי שאין תגובות, כי הייתי רוצה לקבל עצות מאנשים אחרים, אבל אולי זה אומר שאני צריך לכתוב יותר בשביל עצמי ולא לנסות לייפות דברים או לנסות לכתוב בצורה פחות משוחררת. 

רשמתי לא מעט פעמים שאני הרבה פעמים לא כל כך רוצה לחיות יותר. אני מרגיש כאילו אני סתם מעביר את הזמן רק כדי לחכות למוות. אני לא יודע אם אוכל להיות מאושר אי פעם. אני חושב שכבוד זה דבר נורא חשוב, אדם צריך שיהיה לו כבוד. אם מישהו פוגע בי, אני רוצה שהוא יחטוף ממני בחזרה. 

סבלתי המון מאלימות כשהייתי צעיר. זה השאיר בי פצעים מאוד חזקים. זה נורא קשה כשהייתי בא לבית ספר ובפועל אני יודע שיהיו ילדים שיציקו לי או שיתקפו אותי. זה היה נראה לי ממש "נורמלי" אז. כמה שזה נשמע גרוע.

ואז, שהגעתי לגיל 18 בערך וסיימתי את הבית ספר, אמרתי די. אף אחד לא ייגע בי יותר. מי שייגע בי, יחטוף. אף אחד, אף אחד לא יפגע בי פיזית. וזה הצליח. הצלחתי לשמר לעצמי בערך שנה שאף אחד לא תקף אותי. זו הייתה הרגשה ממש נהדרת. לשמור על המרחב שלי, לא לתת שיפגעו בי. אומנם מבחינה מילולית לפעמים כן פגעו בי, אבל זה עדיין לא היה פיזי. 

ואז קרה אירוע מסוים שעבדתי במלון. היה איזה טיפוס לא סימפטי במיוחד שטען שאני מדבר אליו לא יפה, ואז הוא נתן לי בעיטה, ואפילו איים שיתקוף אותי יותר. זו הייתה הרגשה ממש נוראית, הרגשה ששוב פעם אני חוזר לאותה תחושה שכל אחד שרוצה יכול לפגוע בי. מאז סוג של איבדתי את הביטחון. אני מרגיש שאני משדר את זה, כאילו שאנשים מרגישים, אם אני הותקפתי ולא הגבתי זה אומר שאני בעצם פרוץ, וזו הרגשה נוראית. התחושה שהרגשתי שהוא תקף אותי זה שאני פשוט לא יודע להחזיר בחזרה.

אחר כך ניסיתי קצת אומנויות לחימה, אבל זה רק בילבל אותי עוד יותר. כי יש רפלקסים טבעיים של הגוף של יכולת לחימה, ואז נתקלתי פתאום במה שלמדתי באומנויות הלחימה ואני חושב שכתוצאה מזה פחות ידעתי ללכת מכות מאשר מה שהיה לפני. אני חושב שעד היום אני גרוע במכות, ואם מישהו יתקוף אותי אני לא אדע כל כך להגיב. הייתי רוצה להיות חזק נורא, כזה שאף אחד לא מתעסק איתו. זה גם עניין של אישיות לדעתי, וביטחון עצמי. אנשים שיש להם ביטחון סביבתי הם אנשים מרתיעים יותר ואנשים לא רוצים להתעסק איתם, וזה לא בהכרח עניין של כוח פיזי.