כתיבה של לילה.

 אלימות ליוותה אותי כמעט תמיד. בתקופת נעוריי, זה היה ממש בולט. אלימות הייתה כל כך נורמלית עבורי, שזה במידה מסוימת כבר לא הפחיד אותי. כלומר, זה כן הפחיד אותי, אבל ראיתי את זה בתור דבר שבשגרה. היו המון בריונים בבית ספר, ואני הייתי צנום ולא מרתיע במיוחד. וכנראה שזה היה לרעתי. בדרך כלל היום הפחד אצלי מאלימות היא לא מהכאב הפיזי, אלא הכאב הנפשי. ההשפלה. הפגיעה בכבוד שלי כאדם. אבל אז זה לא היה ככה, אולי מפני שלא היה לי חשש מהשפלה נפשית שכזו. כי אם אין לך "כבוד", אז גם אי אפשר לפגוע לך בו. זה עדיין מלווה אותי. כלומר, הפחד הזה שמא מישהו לא יאהב משהו שאני אומר, ואז הוא יתקוף אותי באלימות, זה משהו שעדיין קיים אצלי. ניסיתי פעם ללכת לקצת אימוני אומנויות לחימה, אבל זה רק בלבל אותי יותר וגרם לי פחות לדעת להתנהל עם הגוף שלי. היום אני חושב שלא הייתי הולך לדבר כזה.

האלימות החלה בעיקר החל מחטיבת הביניים. שם היו ילדים שמבחינתם אלימות זה דבר שבשגרה. ושוב, כשאני ילד צנום ונראה חלש, אז זה מזמין את הבריונים, וזה דבר נורא. זה ממש שורט את הנפש במידה מסוימת.

אני חושב שסיפרתי על זה פה, אבל אספר שוב. אחרי שסיימתי את בית הספר, הלכתי למקום מסוים לשפר את הכושר הגופני. לאחר שהתחלתי את זה, הייתי מאוד בכושר. אחרי זה, לא בהכרח בגלל הכושר, החלטתי - מי שיעז לגעת בי, ייפגע. ככה. זה הכלל. אף אחד לא ייגע בי יותר. וככה זה היה בערך שנה. שנה ללא אלימות. זה נתן לי המון ביטחון עצמי. פתאום אני יכול להסתובב ואנשים לא ירצו לפגוע בי. אני יכול להיות עצמי. לדבר, להתווכח, לחיות רגיל.

ואז הייתי במקום עבודה כלשהו, ובמהלך העבודה היה איזשהו בריון שטען שאני מדבר אליו לא יפה. המשכתי קדימה, ואז הוא בא ונתן לי בעיטה מאחורה. ואז הרגשתי - הנה, זה חוזר. האלימות. זה גרם לי לאיזשהו ניפוץ של חומת הגנה. לא הגבתי לו, אולי כי לא כל כך ידעתי איך. אבל אז זה הייתה הרגשה נוראית. אחרי זה הוא ניסה שוב פעם לתקוף אותי בהזדמנות אחרת. כנראה ככה זה כשפעם הראשונה אני נותן למישהו לתקוף, הוא מרגיש שהדלת פתוחה לזה. אחרי זה הייתה החמרה במצב הנפשי שלי, כנראה כתוצאה מהתקיפה. התחלתי שוב להרגיש שאנשים מרשים לעצמם לפגוע בי מילולית. כי כשאני לא מרתיע, אז אנשים לא מפחדים. זה יכול להיות פתאום סתם בתור לכספומט או במקום ציבורי. הרבה פעמים אנשים מזהים חולשה.

מאז אותם אירועים, במשך בערך חצי שנה לא הייתה אלימות פיזית. 

באותה תקופה, כל המכרים שלי התגייסו לצבא. אני החלטתי שאני לא רוצה, מסיבותיי שלי. קיבלתי כל מיני זימונים להגיע, לא רציתי. בסוף זה הגיע למצב ששוטרים צבאיים הגיעו לבית שלי. אמרו לי להגיע למקום מעצר, קבעתי איתם והגעתי לשם. היו כל מיני התנהלויות בדרך שאפשר לכתוב עליהן, אבל בסופו של דבר הגעתי לכלא צבאי. שם הייתה אלימות מאוד חזקה. כולל אזיקים, כבילות וכו'. שם גם החזרתי בחזרה למי שתקף אותי. 

יצאתי מהכלא הצבאי ממש מספר ימים לאחר שנכנסתי אליו. איכשהו, לא הייתי כל כך בטראומה מכל הסיפור הזה. אחרי מספר חודשים הכל עבר והרגשתי שאני מתקדם הלאה. זה היה מאחוריי. אולי בגלל שלא הייתה לי איזו מחשבה שאני רוצה לנקום או משהו כזה. לא היה לי גם כעס כלפי מי שניסה לפגוע בי שם, כי הרגשתי שאלה צעירים שמחייבים אותם לעשות את התפקיד, לא כי הם רוצים אותו.

אחרי שיצאתי מהכלא הצבאי, ניסיתי לעבוד במספר עבודות, וכל פעם לא הצלחתי. לא הצלחתי להחזיק יותר מחודשיים בשום עבודה. גם לפני זה מעולם לא הצלחתי להחזיק בעבודה יותר ממספר חודשים בודדים, כך שזה לא היה ממש חדש. עדיין המשכתי לנסות לחפש עבודה, למרות שידעתי שאני לא מסוגל להחזיק באחת כזו יותר מדי זמן בדרך כלל.

ואז בערך חצי שנה לאחר מכן, קרה מה שקרה. הטראומה הגדולה. עצרה אותי משטרה, אלימות, מעצר בית, משפט ארוך, סבל נוראי. מלא חוסר צדק. נשארתי עם פצעים ממש חזקים מכל זה. 

מכר שלי התקשר אליי בשעה מאוד מאוחרת, אחרי חצות, ושאל אם אני רוצה ללכת לבלות בעיר. אמרתי שכן. יצאנו. אז בדרך קרה מה שקרה, שאולי אספר בהזדמנות. לאחר מכן תקפו אותי לפחות 5 פעמים באותם 24 שעות של מעצר. זה היה פשוט נורא. באחד המקרים, היה סוהר שאמר לי לבוא איתו לחדר צדי. הלכתי איתו, הוא שם עליי אזיקים, ואז התחיל לבעוט בי ולחנוק אותי. הגשתי תלונה, מספר תלונות למעשה, ומה אומרים לי במשטרה? נסגר מ"חוסר אשמה". חוסר הצדק פה פשוט משווע. זה נורא. אדם תוקף אותי נמרצות ואפילו תיק לא פותחים לו. יש פה אנשים במערכת החוק שבכלל לא עושים את הדברים שהם אמורים לעשות. לא חוקרים, לא בודקים, כלום. סוגרים.

אני ממש מלא בכעס עכשיו. אבל אעזוב את זה כרגע. אכתוב אולי בהזדמנות על שאר הדברים.