מחשבות של לילה.

 הרבה פעמים בנעוריי, שמעתי על התופעה הזו של "אלימות שוטרים". נתקלתי בזה ברשת מדי פעם, או בעדויות של אנשים. אבל בדרך כלל חשבתי שמי שחוטף משוטרים, אז מגיע לו. שוטרים אף פעם לא מרביצים סתם. ובכלל, חשבתי שאני רחוק מזה. אני לא עבריין, ולכן שוטרים לא יתקפו אותי.

זה היה זה, והשילוב של האובססיה שלי, שיצרו את מה שקרה לי באותו ערב. נתקלתי מספר ימים לפני האירוע בכתבה על אלימות שוטרים, וזה ממש הכעיס אותי. זה גם תפס אותי במצב די פגיע. זה היה לי בראש במשך מספר ימים, ואז קרה האירוע שקרה. והוא קרה בעיקר בגלל מה שקראתי. ולכן אני לפעמים חושב שיש איזשהי "יד מכוונת" בעולם הזה. לא יכול להיות הצירוף מקרים שקרה כמו שקרה.

הטראומה שלי היא שסירבתי לשחרר. כלומר, במקום להמשיך בחיים יום לאחר האירוע, נתקעתי בזה. אמרתי, אני? אני לא אחטוף מכות משוטרים ואשתוק. אין סיכוי. לא אוותר. ופה זה תפס אותי כל כך חזק. האובססיה הזו. ואולי זו הסיבה שאני תקוע בזה כבר 15 שנים. לא משחרר. המחשבה הזו של חוסר צדק, שאני "אעשה עם זה משהו". זה ממלא אותי בכעס. ואני אומר שאם אני אשחרר אז לא ייעשה צדק. 

אני לפעמים חושב שאני לא אמות מוות טבעי. זה דבר שלא מפחיד אותי, היות ואני פוחד יותר למות בגיל 90 בידיעה שלא חייתי את החיים ולא עשיתי כלום. אבל אני מלא בכעס שגובל בריקנות שממלא אותי כבר 15 שנה. זה לא נותן לי להמשיך, כי אני יודע שיום יבוא ואני עלול להסתבך שוב. ואז עוד פעם משטרה, מעצרים, בתי משפט. למרות שאני בכלל לא אדם כזה. אני לא מבצע עבירות פליליות. אני פשוט הסתבכתי בגלל התנהלות בעייתית שלי.

אני שונא את החיים האלה מצד אחד. מצד שני אני לא רוצה לחיות על הברכיים. לא רוצה. מעדיף למות רק לא לחיות בפחד. ואני יודע שאם אני אעשה משהו, אסתבך שוב. אבל בעצם, מה יש לי להפסיד? החיים גם ככה בזבל. אין בהם כלום. אז אולי לעשות משהו ולהסתבך ולפחות לדעת שנלחמתי? לא יודע. זה מקונן בי בראש הרבה. אבל אני לא עושה עם זה כלום. אולי שווה לפעמים להחזיק את עצמי ולא לעשות שטויות שאחר כך אפגע מהן.

אם מישהו קרא עד עכשיו ולא הבין כלום, אז יופי. זה יכול לקרות, כי אני כותב כרגע מתוך סוג של חשיבה קוהרנטית.

נמאס לי כבר כל יום להרגיש שאני חוזר שוב ושוב על אותם דברים. כל יום נראה כמו הקודם. אין שום שינוי. ואני גם לא רואה שום דבר שישנה את הדברים. ככה החיים מתנהלים להם כבר 12 שנה. והפחד שלי שזה יהיה ככה גם ב-60 שנים הקרובות. לא רוצה. לא רוצה לחיות על הברכיים. רוצה לחיות חיים מלאים, חיים טובים, מאושרים, למצוא אהבה, לחבק מישהי. למה סתם לחיות חיים עלובים? מי בכלל רוצה חיים כאלה?

אני כל פעם מחכה למלאך שיושיע, אבל הוא לא בא. הוא גם לא נראה באופק. אין כלום. כל פעם אותה רוטינה, בא לבלוג, כותב, פורק קצת, ממשיך באותה דרך. אותו שיעמום, אותה אפרוריות. אותם כעסים על מה שקרה לפני 15 שנה שלא משתחררים, אובססיה של ממש.

לא רוצה יותר מזה. לא רוצה.