להתמודד

 15 שנה שאני במצב הזה. לא רואה שום אופק, שום תקווה, שום עתיד. כלום. רק מחכה למוות שיגיע בגיל 120. זהו. אני אפילו לא מצליח לכתוב או לשתף בדברים שאני מרגיש. קשה לי להתרכז, באופן כללי. נמאס לי כבר מהכל. יש לי המון בדידות בזמן האחרון, ובכלל, בשנים האחרונות. אין לי כמעט חברים או קשרים מחוץ לעבודה וזו במידה מסוימת הייתה בחירה שלי. לא רציתי להשקיע בקשרים היות והרגשתי שאני לא רוצה שום קשר עם העולם. לא רוצה לבנות שום דבר שיכול לרדת לטמיון לאחר מכן, ובכלל, לא מאמין בבני אדם. יכול להיות שהלבד הזה טוב לי. להתרחק מאנשים רעים. יש בי כל כך הרבה כעס שזה לא יאומן. על המערכות, על משטרת ישראל, על בתי המשפט. כולם. כולם רצחו לי את הנפש. השאירו אותי פצוע. תקעו לי סכין וסובבו אותו. חלק ממשטרת ישראל זה עבריינים של ממש.  גם בית המשפט שהיה אמור להגן עליי, בגד בי והרשיע אותי במשהו שבכלל לא עשיתי. חיכיתי לפסק הדין כי חשבתי שלאחריו אוכל לתבוע ולהחזיר מעט מהצדק, אבל פסק הדין היה מאכזב כל כך. אחרי זה שקעתי בתהום. איבדתי כל אמון במערכות, היה לי תחושה של חוסר צדק ולא הצלחתי לקום מזה. ככה כבר 12 שנה. לא מוצא ב...

 אני חושב על זה שאני מסתכל על כמות הצפיות והיא עומדת על 0, כלומר, אני כותב את הדברים רק לעצמי. אגו וכבוד זה מילים שיש להם המון משמעות. הרבה פעמים זה דברים שמאוד חשובים לי. כבוד. שיכבדו אותי. שלא יפגעו בי. הבעיה היא שאני מרגיש כרגע שאין לי את זה ממש. פגעו בי ולא הגבתי כל כך, אז זה אולי מראה שאין לי כבוד? זה נורא מעצבן. אני לא אוהב לשתוק כשפוגעים בי. ופגעו בי מאוד.

 אני חושב שאם אני אגיד בכנות, נראה לי שאני פשוט לא רוצה לצאת מהלופ הזה. כבר 15 שנה אני באותו מוד. כל פעם כותב קצת, מקטר, אבל אז חוזר לאותו מצב. אני חושב שאין לי ממש רצון לחיות או לעשות משהו.  מאז אותם אירועים, סוג של ויתרתי על החיים. אמרתי שזהו, לא אוכל לחיות יותר. וזהו. ככה כבר 15 שנה. כל פעם רק שוקע בדכדוך יותר ויותר. מבין ששום דבר לא ישתנה. החיים יעברו עד שאני אמות וזהו. כל יום אותה רוטינה, אותו דבר. לא מרגיש כלום, וכנראה שגם לא רוצה להרגיש.

 לא כתבתי כאן הרבה זמן. למעלה משבועיים, שמרגישים כמו חודשיים.  בשבועות האחרונים המצב הנפשי שלי שוב ושוב מתדרדר. אני מרגיש ממש שאני עומד להשתגע. יש לי מחשבות מוזרות כל כך, תאוריות קונספירציה, כאילו העולם לא באמת קיים אלא רק אני וכל השאר זה בעצם סוג של רובוטים שלא באמת מרגישים. וגם יש לי מן מחשבה שהעור שלי לא חלק מהגוף. בקיצור, המון בלאגן בראש. מחשבות הזויות לגמרי. אני נזכר שוב במה שעברתי לפני 15 שנה. אני חושב על זה שחבל שאני לא יודע לריב מכות. זה דבר שהיה עוזר לי בחיים המון. כי גם בבית ספר, שהיו הצקות, לא ידעתי להתמודד ממש. אם הייתי חזק, אנשים לא היו נטפלים אליי. החברה הישראלית מלאה באלימות. מי שאלים כאן הוא לרוב זה שיוצא מורווח, וזה מצב מעוות. ניסיתי ללכת לקצת אימונים של אומנויות לחימה, אבל זה רק בלבל אותי עוד יותר. לא חושב שיצאתי משם חזק יותר. שעברתי את התקיפות לפני 15 שנה זה בראש ובראשונה היה משפיל. בגלל הרבה סיבות. זה ממש משפיל, וזה החלק הכי גרוע, לא הגופני. אלא הנפשי. אחר כך גם השתמשו בבית משפט כדי לפגוע בי עוד ועוד. מעצר, ואז מעצר בית, ואז משפט. הכל נגד הקורבן, לא התוקפן....

 אין כבר מקום לעצמי. יש מקום למסכות שאני שם על עצמי כדי לשרוד. נמאס לי מזה. נמאס לי מהכל. אני מרגיש שאני לא אוכל להיות מאושר יותר. זהו. בחרתי לפני שנים שאני מפסיק להשקיע בחיים. לא רוצה כלום. רק ממשיך לחיות בלית ברירה. ומה עכשיו? אחרי שאני שנים בצל ולא מנסה כלום? אני לא מצליח לצאת מזה, או שלא רוצה. ויתרתי על החיים ממזמן. זו הייתה האידיאולוגיה שלי. שאני מפסיק להשקיע כי אין טעם לבזבז אנרגיות. בלאו הכי הכל ייהרס. אני לא רוצה יותר כלום. לא רוצה כלום. רוצה רק שהסיוט הזה יסתיים כבר. 15 שנה שאני ברגרסיה. לא רואה שום פתרון באופק. כל מה שניסיתי נכשל. פסיכיאטרים, פסיכולוגים, טיפולים. כלום לא צלח. הכל כנראה קשור בזה שאני צריך לפתור את הדברים באופן לא שגרתי. צריך לצאת החוצה ולהילחם. אולי גם אם זה יגבה ממני מחיר. בעצם, אם זה יגבה מחיר אז המשפחה שלי תיפגע. אז לא. ואז אני ברוטינה של סבל סבל סבל והדחקה. לא רוצה יותר מזה. לא רואה שום תכלית אם אני לא נלחם.  אם אני נכנע, אני מרגיש רע. אם אני נלחם, המשפחה תיפגע ואז גם ארגיש רע. מה עושים? לא יודע. אני מרגיש לפעמים שאני רוצה לתת מכות למישהו. אני יוד...