מחשבות ליליות.

 לא כתבתי כאן הרבה זמן. למעלה משבועיים, שמרגישים כמו חודשיים. 

בשבועות האחרונים המצב הנפשי שלי שוב ושוב מתדרדר. אני מרגיש ממש שאני עומד להשתגע. יש לי מחשבות מוזרות כל כך, תאוריות קונספירציה, כאילו העולם לא באמת קיים אלא רק אני וכל השאר זה בעצם סוג של רובוטים שלא באמת מרגישים. וגם יש לי מן מחשבה שהעור שלי לא חלק מהגוף. בקיצור, המון בלאגן בראש. מחשבות הזויות לגמרי.

אני נזכר שוב במה שעברתי לפני 15 שנה. אני חושב על זה שחבל שאני לא יודע לריב מכות. זה דבר שהיה עוזר לי בחיים המון. כי גם בבית ספר, שהיו הצקות, לא ידעתי להתמודד ממש. אם הייתי חזק, אנשים לא היו נטפלים אליי. החברה הישראלית מלאה באלימות. מי שאלים כאן הוא לרוב זה שיוצא מורווח, וזה מצב מעוות.

ניסיתי ללכת לקצת אימונים של אומנויות לחימה, אבל זה רק בלבל אותי עוד יותר. לא חושב שיצאתי משם חזק יותר.

שעברתי את התקיפות לפני 15 שנה זה בראש ובראשונה היה משפיל. בגלל הרבה סיבות. זה ממש משפיל, וזה החלק הכי גרוע, לא הגופני. אלא הנפשי. אחר כך גם השתמשו בבית משפט כדי לפגוע בי עוד ועוד. מעצר, ואז מעצר בית, ואז משפט. הכל נגד הקורבן, לא התוקפן. זה מצב נוראי.

אחרי שהסתיימו המשפטים, הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לחיות בעולם הזה יותר. אם יש בו כזה חוסר צדק, הוא לא שווה להעביר בו את החיים. ובאמת, מאז אני ויתרתי על החיים. לא עשיתי שום דבר שיכול לקדם אותי, כי הבנתי שבגלגול הזה אני כבר לא אעשה כלום. אני חושב שאני מאמין בגלגולים, ולכן אני אומר שאם בגלגול הזה אני לא אחיה כמו שצריך, אז אולי בגלגול הבא יהיה יותר טוב. 

לא ניסיתי להתאבד כי לא רציתי לפגוע במשפחה. זו הייתה הסיבה העיקרית בגינה לא עשיתי את זה או משהו קיצוני אחר. אבל אני לא אגיד שלא חשבתי על זה מדי פעם. זה היה לי בראש הרבה. היו לי המון מחשבות מוזרות, כמו למשל שאם תהיה ההלוויה שלי, אף אחד לא יגיע חוץ ממשפחה, כי אין לי חברים. וזה יהיה נורא משפיל.

אני שונא את ההרגשה שהרעים בעולם הזה מנצחים. זה מצב מעוות. אלה שפגעו בי נהנים מהחיים וחוגגים, ואני פה סובל. למה זה? זה נורא. 

תהיתי לעצמי אם יש אלוהים, ואני כל שעה בערך משנה את דעתי. אני מקווה שיש, ואני מקווה שהוא קורא את הדברים שאני כותב ומנסה לגרום לחיים שלי להיות טובים יותר.

כתבתי כאן תמהיל של טקסט מבולגן. אני מקווה שאוכל לכתוב יותר בהמשך.