מחשבות ליליות.
אני חושב שאם אני אגיד בכנות, נראה לי שאני פשוט לא רוצה לצאת מהלופ הזה. כבר 15 שנה אני באותו מוד. כל פעם כותב קצת, מקטר, אבל אז חוזר לאותו מצב. אני חושב שאין לי ממש רצון לחיות או לעשות משהו.
מאז אותם אירועים, סוג של ויתרתי על החיים. אמרתי שזהו, לא אוכל לחיות יותר. וזהו. ככה כבר 15 שנה. כל פעם רק שוקע בדכדוך יותר ויותר. מבין ששום דבר לא ישתנה. החיים יעברו עד שאני אמות וזהו.
כל יום אותה רוטינה, אותו דבר. לא מרגיש כלום, וכנראה שגם לא רוצה להרגיש.
נכון, סוף סוף עלית על נקודה מרכזית - נוח לך מאוד בתוך ה"ייאוש" שלך. מה יקרה אם לפתע תפסיק להיות קורבן, מיואש, אומלל- איך תחייה בכלל?
השבמחקוחברה כבר מצאת? לסרט הלכת? פגשת את החבר שלך, הלכתם לבית קפה?
אין לי חברים ואין לי כמעט רצון להיות עם אנשים סביבי. וכן, כנראה שהתרגלתי לדכדוך הזה ולהיות בתוכו.
מחק