להתמודד

 יש לי כל-כך הרבה בלאגן בראש. לפעמים זה עושה קצת סדר לכתוב בצורה מאוד מסודרת, אבל בניגוד לצורת הכתיבה, צורת החשיבה שלי ממש מבולגנת. בגלל הטראומות שעברתי, אני מדחיק, כל הזמן מדחיק. אני מדמה את זה לכדור מים מתנפח, שמחזיקים אותו בתחתית קרקעית הבריכה. כל עוד מחזיקים אותו, הוא למטה, אבל ברגע שעוזבים, הוא צף למעלה. זה בערך המחשבות שלי. האופן שאני מדחיק כל הזמן גורם לזה שאני לא "מעבד" את המחשבות. כלומר, במקום שיישארו בעבר, הן נשארות נוכחות. כך יוצא שלפעמים אני מרגיש שדברים שקרו לפני 14 שנה קרו ממש עכשיו ועדיין "טריים". יש לי המון מחשבות על כלא. אני לא יודע אם זה בגלל המשפט הארוך שעברתי, אבל אני כל הזמן מפחד מזה. מפחד מכך שאאלץ להיות בכלא לכל החיים ולא אוכל לעשות כלום. בכלל, אני מפחד מזה שיאשימו אותי במשהו שלא עשיתי. וזה היה קיים עוד לפני המשפט, אבל אחרי המשפט הארוך שעברתי, זה ממש צרוב אצלי. אני כל הזמן מפחד מזה. כאילו, התחושה שלי שרשויות החוק לא ישרות. מישהו יכול לעלות טענה, ואז איזה חוקר או שוטר או פרקליט יכול פשוט להאשים אותי בזה ואני אכנס לכלא לשנים, שוב, על משהו שלא עש

 אני חושב שבהמשך לפוסט הקודם, אני רוצה לכתוב על סוגיית האלימות.  סוג האלימות שחוויתי היה נורא. מאוד קשה לי לדבר על זה, כי יש כאן פן של בושה מסוימת. יש את המושג "ילד כאפות" בסלנג העברי, זה כינוי שאומרים למישהו כשרוצים להעליב אותו. זו מילה נורא קשה, יש לה מטען מאוד בעייתי. מה גם שאני לא כל כך אוהב את המושג הזה, כי הוא בעצם מאשים את הקורבן ולא את התוקפן. הרבה פעמים הדחקתי את זה, לא חשבתי על זה יותר מדי. חשבתי שזה בילט-אין, שזה מובנה בי, או שכולם כאלה. כלומר, אצלי בחטיבת הביניים הייתה הרבה אלימות. לא רק אלימות פיזית, גם מילולית, רגשית. ילדים פוגעים בילדים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם. אני חושב שיש כאן מימד שאם אתה משדר שאתה חלש, או שאתה משדר שאתה פגיע, אתה במצב מאוד בעייתי. ילדים יכולים להתנכל, להרביץ, לקלל, לפגוע. ואז אתה חשוף לזה. ואז נוצר מצב שאיך לומר, קצת פחדתי ללכת לבית ספר. כשלפעמים אני חושב שאפילו נמנעתי מללכת רק בגלל הדברים האלה. אני חושב שזה התחיל אצלי כשהגעתי לחטיבת ביניים. לפני זה, זה כמעט ולא היה קיים. כלומר, ידעתי להגיב וידעתי לשמור על עצמי לפני. איכשהו, אחרי זה הפכ

 הרבה פעמים אני לא כל-כך מצליח להעביר מהראש למקלדת את מה שאני מרגיש. הרבה פעמים אני חושב גם שאני כותב יותר דברים בצורה יותר "מורכבת" כדי שאני לא אראה פשוט מדי. למרות שמבדקי האינטיליגנציה שביצעתי היו גבוהים, אני תמיד מרגיש רגשי נחיתות כלשהם בנוגע לחוכמה. אני זוכר שפעם היה לי חבר (גם כן "חבר") שפעם אחת התחיל לרדת עליי, ואז הוא אמר לי: "אתה טיפש". זו הרגשה נוראה. זה קרה בערך לפני 17 שנה ואני עדיין זוכר את זה ממש טוב. זה אפילו חוזר לי למחשבה כמעט כל פעם שאני מבצע משהו. הדרך שהוא אמר את זה נעשתה כאילו לפגוע. וזה עוד בא ממישהו שהגדרתי כחבר שלי וכמישהו שאכפת לו ממני. אבל עדיין - 17 שנה עברו, ואני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. אני חושב שאני לא מצליח כל-כך לסנן אמירות או מעשים שאנשים עושים.  הרבה פעמים אנשים פגעו בי מאוד. אני חושב שזה בגלל שאני נראה קצת "חנון" או מנותק. פעם עבדתי במקום שממש שנאתי, שנאתי כל רגע לעבוד שם. היה ממש נורא. זה היה מן בית קפה כזה, והכנתי שם אוכל, ורוב העובדים היו צעירים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, אנשים שסגנון הדיבור שלהם קצת יותר

 לאחרונה, הודעתי לפסיכולוג שלי שאני מסיים את המפגשים איתו. הרגשתי הרבה פעמים שלא הצלחתי להגיע לשיחות עומק, שלא כל-כך הצלחתי לשתף איתו רגשות בצורה אישית. אני חושב שהוא ניסה כמיטב יכולתו, אבל זה פשוט לא הצליח. ככל הנראה אנסה למצוא פסיכולוג אחר שאולי יצליח יותר. הייתי פעם אחת אצל פסיכולוגית שממש מצאה חן בעיניי, אבל היא אמרה שהיא מלאה. אני מרגיש שאני לא-מרגיש. כאילו כיביתי את כל הרגשות, אני לא נותן לעצמי להרגיש יותר כי אני לא רוצה. זה גם ככה רק סבל בלי שום הנאה. אני לפעמים חושב שאני גלגול של איזה מישהו שחטא, אחרת לא יודע להסביר את זה, שהכל לא מסתדר לי. שהכל דפוק. שכל פעם שאני מנסה להרים את הראש אני מקבל מכה. אפילו עכשיו כשאני מקליד המקלדת פתאום מפסיקה לעבוד. זה פשוט דפוק, עולם דפוק. לפעמים אני חושב שיש לי מזל רע או משהו שמונע ממני להתקדם, אני ממש לא יודע. כלום לא עובד בחיים שלי. כלום לא מסתדר. אני כל הזמן מנסה לברוח. הולך לישון 14-15 שעות ביום בלי שום רצון להתעורר. כנראה שאני צריך לנסות משהו שעוד לא ניסיתי.