אחד ממגיביי יידע אותי על מדור "הנושא החם" של קהילת פרפרים. אז אני נענה לאתגר. כאמור, השאלה היא איך משפיעה ה"ברברת" ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה. אצלי זה ממש מורכב. מצד אחד יש לי המון מה לכתוב על המצב הביטחוני-פוליטי-חברתי שקיים כיום בארץ, מצד שני אני סוג של גוזר על עצמי שתיקה. אני חושב שזה כרגע לא הזמן להביע עמדות לכאן ולכאן, בוודאי כשיש שבויים ומשפחות שלהם שממתינים להם בקוצר רוח. כך יצא שלמרות שאני ביום-יום קורא המון ברשתות החברתיות וכותב מדי פעם, בתקופה האחרונה לא רשמתי בכלל. אפילו לא תגובה אחת בכל 28 הימים האחרונים. זה קצת קשה, היות והחברה היחידה שלי נמצאת ברשתות החברתיות. אין לי כמעט חברים ואני לא יוצא לבלות, ובעבודה אני לא מייצר קשרים היות ואני פרילנסר, כך יוצא מצב שנשארתי כמעט ללא חברה וללא יכולת לשתף. במיוחד במצב כזה שאני מאוד חרדתי. ב-24 שעות החרדות שלי ממש קשות ואני לא מצליח לצאת מזה. וכאמור - אין עם מי לשתף, שזה הכי קשה. אצלי בבית הטלוויזיה כל הזמן דולקת. אבא שלי צופה בחדשות בלי הפסקה. לא אגזים ואומר ש-18 שעות מתוך 24 שעות הטלוויזיה מכוונת על החדש...
סבלתי מאוד מאלימות כשהייתי נער. זה דבר שאומנם קשה לי להגיד אותו, אבל זה גם די משחרר. סבלתי מאלימות. זה דבר נורא. והסיבה שאני רושם את זה עכשיו זה כי זה עדיין משפיע עליי ביום יום. ברוב הפעמים שמתפתח ויכוח או טיפה הרמת קול, אני ישר חושב שהצד השני ינסה לפגוע בי פיזית. זו תחושה נוראית. אני מנסה לחשוב איך אנשים אחרים *לא* חושבים על זה ולא מצליח. כי אני כל הזמן חושב שמישהו ינסה לתקוף אותי. אלימות פיזית זו אחת הרעות החולות ביותר של האנושות. זה נותן יתרון לאדם בריון וחסר התחשבות על ידי כך שהוא משתמש בכוח הפיזי שלו כדי לפגוע באחרים. מה שגם נורא בזה שהאדם האלים נמצא בעליונות. ובנוסף לכל, מי שיסבול מהטראומה יהיה קורבן האלימות ולא מי שביצע את האלימות. אני לא מצליח להיפטר מזה. כמה שניסיתי, לא הצלחתי. עדיין הזכרונות צפים, והתחושה הזו כל הזמן של חשש להיות קורבן לאלימות נמצאת אצלי כל הזמן. לא יודע למה החלטתי לרשום את זה עכשיו. יכול להיות שזה ישחרר קצת, עצם השיתוף. אני מקווה שאוכל להתגבר על התחושה הזו באיזשהו שלב.
אני מרגיש שוב פעם רע. אני לבד לגמרי, אין לי כרגע חבר או מישהו שאני יכול לשתף במה שאני מרגיש, וזה קשה. התרופות ממש משתלטות עליי. אני כמעט ולא מרגיש כלום. המלחמה לא מוסיפה לזה, כשיש אזעקות זה יכול להזכיר שזה עדיין חלק מהמצב. התרופות שהפסיכיאטר נתן לי כנראה לא מתאימות. הן יותר מדי חזקות. הוא כותב שיש לי הפרעה נפשית מסוימת אבל אני לא בטוח שזה נכון. לדעתי עיקר הבעיה אצלי הייתה ועדיין OCD. זה נראה כאילו העולם קורס לתוך עצמו, אני פשוט מפחד. אם לא הייתה מלחמה אולי מצבי היה יותר טוב. אני לא יודע אם יש אלוהים או אין, אבל אם יש, אני מבקש ממנו שיעזור לי קצת. שלא ייתן לי להיות לבד כל כך במצב הזה. שהמצב הנפשי שלי ישתפר ואוכל לנסות ולחיות חיים נורמליים. אפילו כשאני כותב עכשיו הידיים קצת רועדות לי. נמאס לי כבר מהכל.
הרחב, הרחב פרט וספר.
השבמחקבהזדמנות ארשום פוסט שבו אנסה להסביר איך אני מרגיש. זה קצת ארוך.
מחק