לבד.

 אני חושב שהלילות זה בערך הזמן היחידי שיש לי כדי להיות עם עצמי, לבד. אני מרגיש באמת שאני כבר מתפרק, סוחב וסוחב, שומר בתוך עצמי את הפוסט-טראומה שאני כל-כך סובל ממנה. לפעמים אני חושב שאני לבד, אף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא יודע מה אני מרגיש. אף אחד לא רואה את האני האמיתי שלי, ובכלל, האני האמיתי שלי כבר כמעט לא קיים. יש מעליו 1,001 קליפות, מסכות, התחזויות, הכל רק כדי שהוא לא באמת ייראה.

אין לי מושג אם יש איזשהו בן-אנוש בעולם שבכלל קורא את זה. אני מרגיש לפעמים שבאמת, אין לי כוח. אני רוצה לחיות חיים אחרים, לא להיות חי-מת, כמו שאני כרגע. לא להיות במצב נפשי כל-כך גרוע. 

לא נותר לי כבר כמעט כלום. אפילו המעט-כסף שהיה לי הופסד בהימורים. אין לי כמעט כוח לקום ולהילחם, איבדתי אמון מוחלט בעולם הזה, בכל בני האדם. אני מרגיש שהאנשים בעולם הזה רעים מטבעם. לא יודע אחרת איך להסביר את כל מה שאני עובר.

אני לא יודע, באמת לא יודע כבר מה לעשות. אני לא רוצה יותר לעבור את מה שאני עובר. אני רוצה שמישהו יגיד לי שההצגה נגמרה ואפשר ללכת הביתה. אני רוצה שהעולם הזה יתחלף ויהיה עולם טוב יותר. לא כמו העולם הנוכחי שהוא בלתי נסבל.

אני עדיין חי לפני 13 שנה. כלומר, מאז הטראומה, אפשר לומר שדבר לא השתנה בראש שלי. אני לא אוגר יותר זכרונות חדשים. אני פשוט נשארתי שם. זה עדיין חרוט אצלי ואני לא מצליח לשחרר, לא משנה מה אני עושה. ובכלל, אולי אני בעצם רוצה לשמר את זה.

לפעמים אני לא יודע אם יש עוד סיכוי שאני אוכל לקום ולהילחם. אני לא יודע איך יהיה לי עוד רצון או כוח. אני לא יודע אם יש לי בכלל מוטיבציה לקום ולהמשיך את החיים. אני מרגיש שאני חי חיי שקר, משקר לכולם ובעיקר לעצמי. לא באמת מצליח להילחם עוד.