מחשבות.

 אני הרבה פעמים מגיע למסקנה שההתמרמרות שלי לא תועיל לי ממש. היא רק תגרום לי לעוד מאותו הדבר. אבל, ויש אבל גדול - הצד הרציונלי בראש שלי והצד הרגשי שונים לחלוטין. הרבה פעמים הצד הרציונלי חושב על משהו אחד והרגשי חושב על ההיפך המוחלט. כך יוצא מצב שאני *יודע* שאני צריך לעשות X Y Z, אבל הנפש לא מאפשרת את זה. היא רוצה להתבצר בדכדוך ובעצבות.

אני הרבה פעמים אומר לעצמי שאני צריך להתחיל לחיות (בצד הרציונלי), אבל הנפש כבויה. עייפה, מותשת. איכשהו הייתי רוצה ש-2 הצדדים האלה יוכלו לחיות ביחד (הרציונלי והרגשי), אבל כמו שזה נראה, הם כמעט תמיד בויכוח.

הצד הרגשי שלי אמר לי לפני 14 שנה שאני רוצה לוותר על החיים. אולי בגלגול הבא לחיות. כי כאן, לא אשיג כלום, בחיים האלה. מי שאני, לא יוכל לחיות פה ולהיות מאושר. גורלו להיות עצוב. ואני חושב שאני עדיין שם. אני עדיין לא קמתי מהמצב הזה ואמרתי לעצמי, בוא ננסה עוד סיבוב. לנסות עוד פעם. כי ניסיתי בערך 20 פעם, וכל פעם חטפתי כל-כך הרבה רע שכבר לא היה לי כוח לקום. וזה בעצם החיים.

אני יודע, יש כאלה שיגידו שגם להם היו קשיים. נכון, אבל הקשיים שלי היו מאוד ספציפיים קשים עבורי. ואני חושב שהיו קשים עבור כל אחד. במיוחד הטראומות שעברתי והכעסים שאני סוחב מאז, שמופיעים אצלי יום יום, שעה שעה, דקה דקה.

ובגלל זה גם אני כמעט לא מנסה שום דבר חדש. ראיתי שיש NLP, CBT וכל מיני דברים כאלה. אבל אני לא מנסה כלום כי אני באמת לא רוצה. אני רוצה לישון ולברוח לחלומות. לברוח לעולם אחר. עד שיום יבוא ואני אסיים את חיי ואולי אעבור לגלגול אחר שם אוכל לחיות בדרך אחרת.

הכי קשה זה להתניע את הנפש מחדש. אני לא מצליח לקום, לעשות, להתקדם. אני עדיין חי בעבר. עדיין לא חי את העתיד, ובטח שלא את ההווה. אני חושב שמה שחטפתי לא יכול לתת לי להתקדם יותר, ואני גם כל הזמן חושב איך להחטיף למי שהחטיף לי. למרות שעברו כל כך הרבה שנים, זאת אחת המחשבות העיקריות שלי.

לכל זה מצטרף ה-OCD ועוד שלל המחלות הנפשיות שכנראה יש לי. וזה לא ממש עוזר. אבל גם העקשנות של הצד הרגשי אצלי כנראה שלא ממש עוזרת.