מתפוצץ.

 אני מרגיש כאילו אני לא יכול יותר, הנפש שלי צועקת SOS.

קודם הלכתי לחפש את הרכב, לא מצאתי. אחרי 10 דקות חזרתי, והוא היה שם. משהו רע עובר עליי מבחינה נפשית. לא יודע להסביר את זה.

אני לא מצליח להירגע, כל הזמן אני בחרדות ובפחדים. אני לא יודע כבר מה לעשות. החיים האלה קשים.

תגובות

  1. arik benedek chaviv6 באפריל 2024 בשעה 4:51

    אולי כדאי לאשפז עצמך, לנוח קצת?

    השבמחק
    תשובות
    1. להתמודד עם חיי6 באפריל 2024 בשעה 9:56

      חשבתי פעם על זה. היה פסיכולוג שהמליץ לי ללכת לאשפוז יום, אבל אימא שלי מאוד התנגדה. למרות זאת אם הייתי רוצה הייתי הולך, אבל לא יודע אם זה טוב לי.

      מחק
    2. arik benedek chaviv12 באפריל 2024 בשעה 5:22

      ממה אתה מפ]חד? מה אתה חושב שיקרה לך באשפוז יום? איזה דבר נורא תגלה?

      מחק
    3. להתמודד עם חיי14 באפריל 2024 בשעה 13:57

      לא מפחד, פשוט לא יודע אם תהיה לזה השפעה בעתיד (רישום), וגם לא יודע אם זה יעזור לי בכלל.

      מחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

 אחד ממגיביי יידע אותי על מדור "הנושא החם"  של קהילת פרפרים. אז אני נענה לאתגר. כאמור, השאלה היא איך משפיעה ה"ברברת" ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה. אצלי זה ממש מורכב. מצד אחד יש לי המון מה לכתוב על המצב הביטחוני-פוליטי-חברתי שקיים כיום בארץ, מצד שני אני סוג של גוזר על עצמי שתיקה. אני חושב שזה כרגע לא הזמן להביע עמדות לכאן ולכאן, בוודאי כשיש שבויים ומשפחות שלהם שממתינים להם בקוצר רוח. כך יצא שלמרות שאני ביום-יום קורא המון ברשתות החברתיות וכותב מדי פעם, בתקופה האחרונה לא רשמתי בכלל. אפילו לא תגובה אחת בכל 28 הימים האחרונים.  זה קצת קשה, היות והחברה היחידה שלי נמצאת ברשתות החברתיות. אין לי כמעט חברים ואני לא יוצא לבלות, ובעבודה אני לא מייצר קשרים היות ואני פרילנסר, כך יוצא מצב שנשארתי כמעט ללא חברה וללא יכולת לשתף. במיוחד במצב כזה שאני מאוד חרדתי. ב-24 שעות החרדות שלי ממש קשות ואני לא מצליח לצאת מזה. וכאמור - אין עם מי לשתף, שזה הכי קשה. אצלי בבית הטלוויזיה כל הזמן דולקת. אבא שלי צופה בחדשות בלי הפסקה. לא אגזים ואומר ש-18 שעות מתוך 24 שעות הטלוויזיה מכוונת על החדש
המשך לקרוא

כל כך הרבה זמן.

 חזרתי לכתוב אחרי בערך חודש שלא כתבתי. יש כל כך הרבה דברים על הפרק. חזרתי מחו"ל, הימרתי קצת, הרבה, הפסדתי לא מעט כסף, אבל הייתה לי הרגשה ש"הייתי חייב את זה" ושמותר לי. אחרי חצי שנה של מלחמה בלי שטסתי לחו"ל, מותר לי להתפרק עד הסוף ולקבל קצת ריגושים, לכן לא כעסתי על עצמי, אפילו שהפסדתי הרבה. נהניתי, וזה מה שחשוב. אולי הייתי יכול ללכת על סכומים יותר נמוכים, אבל נכון לעכשיו אני לא מתחרט. לא הספקתי לעשות יותר מדי בטיול, וזה חבל. כלומר, טיולים וכאלה לא עשיתי כמעט. הייתי רוב הזמן במלון או בקזינו. אבל עדיין, נהניתי קצת. היה כיף. תענוג להסתובב קצת באירופה ולראות תרבות. בזמן שהייתי שם הייתה לי כל הזמן מחשבה על לעבור לגור בחו"ל. די נמאס לי מישראל. זה ממש סיר לחץ פה, כל הזמן אנשים לחוצים וצועקים ומתנהגים אחד לשני מגעיל. נכון שיהיו כאלה שיגידו שגם בחו"ל זה ככה, אבל יש דברים שזה ממש לא. נסעתי שם הרבה ולא שמעתי כמעט אנשים שמצפצפים ברכב, כשפה בארץ ב-5 דקות אני יכול לספור 4 צפצופי מכוניות. וגם האווירה, לא כל הזמן לחוצה וצפופה וכזאת רועשת. אני באמת חושב שאם הייתה לי עבודה ט
המשך לקרוא

מצב בעייתי.

 כל המצב הביטחוני הזה ממש לא עושה לי טוב. קשה לי נורא לעמוד מנגד ולהרגיש שאני לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את זה. גם החלטתי החלטה מודעת לא לפרסם את דעתי על העניין ברשתות החברתיות, והיות וכרגע כל מה שמעניין אנשים זה המבצע, אז אני לא רושם כלום ברשתות החברתיות. וזה במידה מסוימת החברה היחידה שיש לי.  אני מתחיל להרגיש ממש רע. כל הזמן אני מרגיש שמדברים רק על המצב הביטחוני ולא על שום דבר אחר, וזה ממש קשה לי. במיוחד הלבד הזה, שאין עם מי לדבר או לשתף. זה נורא נורא קשה. אני גם התחלתי להרגיש רגשות אשם על כך שלא עשיתי צבא בזמנו. הרגשה שכאילו יכולתי עכשיו לעשות משהו מועיל חוץ מסתם לשבת בבית ולהמתין. אוף. זו הרגשה נוראית. יש לי בכלל כל כך הרבה מה לרשום, מה להגיד, מה לשתף. אני רוצה נורא לדבר עם אנשים ואין לי ממש עם מי. אצלי בבית כל הזמן יש רק חדשות ושום דבר אחר, וכולם מתעסקים רק בזה. לא יודע כבר מה לעשות. כנראה שנותר לי רק לחכות שזה יסתיים מתישהו.
המשך לקרוא