מחשבות ליליות.

 אני מתחיל להרגיש קצת יותר טוב. דברים מסתדרים יותר בחיים שלי כרגע. לא מזמן פגשתי חבר טוב לשעבר שלא דיברנו שנים. זה ממש נחמד. הוא פגע בי מאוד בעבר, ועדיין שמרתי איתו על קשר עד שהוא נותק ולא דיברנו שנים. הוא אמר לי שהוא מתנצל על הדברים שקרו בינינו, ואני עדיין מתלבט אם לקבל את ההתנצלות שלו. כי בעבר הוא גם כן התנצל ושוב חזר על אותה התנהלות. אבל יש לי תחושה שבמקרה הזה הוא באמת מתכוון לזה והוא שינה מההתנהגות שהייתה לו בעבר. 

כרגע אין לי בכלל חברים. כלומר, חוץ מהאנשים בעבודה או אנשים ברשתות החברתיות, אני לא בקשר עם אף אחד. יכול להיות שזו הסיבה שאני עצוב הרבה פעמים ושוקע בדכדוך. צריך קצת לצאת, לראות אנשים, לדבר, להכיר. קצת. אולי אני על המסלול הנכון ואצליח להכיר אנשים חדשים ולשפר קצת את המצב החברתי שלי.

אני מחפש פסיכולוגית כבר הרבה זמן, ונראה לי שבזמן הקרוב זה יקרה ואמצא אחת כזו. הדברים מול קופת החולים התקדמו ונראה שיפנו אליי פסיכולוגית בזמן הקרוב. זו תהיה תחושה די נחמדה.

עדיין, מה שמפריע לי בראש זה מה שקרה לפני 15 שנים. זה לא משחרר ממני. התחושה הזו והרצון לנקום, לפעול, לעשות משהו. לא יודע. 15 שנים שאני סוחב את זה איתי וכמעט לא משתף אף אחד. עברתי גיהנום. ממש. אלימות, משפט, יותר משנה של מעצר בית. נורא. ואני עדיין מלא בתחושה של חוסר צדק שמלווה אותי כמעט לכל מקום.

אני חושב עוד דבר וזה שאני צריך להפסיק עם המסננות ולהתחיל לכתוב כאן מה שאני מרגיש באמת, אולי זה יעזור לי לפרוק ולהוציא טיפה החוצה את הדברים הפחות טובים שאני מרגיש.