מחשבות ליליות.

 יש לי כרגע איזה סוג של מחסום כתיבה. קשה לי להסביר את זה, אבל אני מרגיש שמשהו מונע ממני להוציא על הכתב את מה שאני מרגיש. 

אני מרגיש במידה מסוימת שאין לי שום מוטיבציה לחיים יותר. אני כבוי לגמרי. חשבתי אולי ללמוד איטלקית ואז 5 דקות אחרי זה כבר ירד לי החשק. עברתי כל כך הרבה תלאות עם רשויות במדינה, שכבר אין לי רצון לחיות במדינה יותר. 2 משפטים של עינוי דין, חוסר צדק. עוול משווע. למה שאני אאמין שוב במערכות האלה? מדובר במערכות שצריכות בראש ובראשונה להגן עליי. והן לא. רוב האינטראקציות שלי עם בתי משפט כאן בישראל הסתיימו במפח נפש. מעט מאוד פעמים קיבלתי צדק. זה פשוט נורא.

לפני 15 שנה עברתי את הטראומה שנמשכה בערך 3 שנים. כשהיא הסתיימה, אמרתי שזהו, החיים כבר לא יהיו טובים יותר. במידה מסוימת, ויתרתי עליהם. לא היה לי חשק לכלום. כלום. לא ראיתי יותר עתיד, או שאיפות, או רצונות להמשך. פשוט כלום. גם עכשיו אני לא מרגיש שיש לי איזשהן שאיפות לעתיד. אני פשוט מרגיש שאני חי בלית ברירה, לא מתון רצון. פסיכולוגים שהלכתי אליהם סתם בזבזו לי כסף. שום דבר לא עזר. אני לוקח כל כך הרבה כדורים שאולי מאזנים קצת, אבל לא באמת גורמים לי להיות מאושר. והפסיכיאטר רק מוסיף ומוסיף עוד כדורים, בלי בכלל להבין שאולי זה לא הפתרון. 

אוגוסט הזה היה חופשי לגמרי. רציתי לעשות  טיול ארוך, אבל לא עשיתי כלום עדיין. נשארה לי תקופה מסוימת ואני מקווה שאטוס לחו"ל בקרוב. אני צריך קצת לאוורר את עצמי.