מחשבות ליליות.

 טראומה רודפת טראומה. פעם, לפני כל הטראומות, אמרתי לעצמי שאני לא אוכל לחיות יותר. ואחרי זה, טראומה, ואז אני אומר שבגלל הטראומה הזו אני לא אוכל לחיות יותר, ואז עוד טראומה ואותו סיפור - שאחריה אני לא יכול לחיות יותר. כל פעם זה נהיה יותר גרוע. והטראומות האחרות הן משניות, העיקרית היא זו שעברתי לפני 15 שנה. אני עדיין סוחב אותה ולא מצליח להשתחרר מזה, או שלא רוצה. אני מלא ברגשות נקמה. רוצה לעשות צדק. האנשים הרעים לא יכולים להסתובב חופשי כאילו כלום, זה פשוט נורא.

הגעתי למסקנה מסוימת שהיא אחת החשובות שהגעתי אליהן בשנה האחרונה - עדיף להיות חזק ורע, מאשר חלש וטוב. רוב האנשים יסלחו לרע. אף אחד לא יסלח לחלש. אני מעדיף שאנשים יפחדו ממני מאשר ירחמו עליי. ואני מרגיש חלש נורא בשנים האחרונות, ואנשים מזהים את זה. לפני מספר חודשים נכנסתי למעלית, ואז מישהי מאוד חצופה באה ואמרה "יאללה תיכנס!" כאילו שאני חוסם אותה. זה היה ממש לא נעים ואני חושב שהיא לא הייתה עושה את זה למישהו חזק יותר. בחברה הישראלית יש עניין של "לא לצאת פראייר" - ואם אתה פראייר, מצבך עגום. ואני כנראה, אולי, פראייר. אני לא מרתיע אף אחד, וזה ממש לרעתי. הייתי רוצה להיות חזק יותר, גם מבחינה פיזית. להיות יכול למנוע מאנשים כאלה לפגוע בי.

גם האלימות שספגתי בנעורים מאוד משפיעה עליי, עד היום. המחשבה הזו שכל מי שרוצה יכול להיכנס למרחב שלי ולפגוע בי זו פשוט הרגשה נוראית. עד היום אני מפחד מאוד מאלימות.

כמו שכתבתי, ניסיתי מספר אימונים של אמנויות לחימה. זה תחום מאוד מעניין, אבל הרגשתי שזה לא כל כך בשבילי.

עכשיו אני אחזור לחיים המשעממים והרגילים שלי, ואמשיך לא לחשוב על איך לשפר את המצב שלי, אלא רק להתלונן. או שאני פשוט לא יודע על הדרך שיכולה להוציא אותי מהמצב הזה.