להתמודד

 הרבה פעמים בנעוריי, שמעתי על התופעה הזו של "אלימות שוטרים". נתקלתי בזה ברשת מדי פעם, או בעדויות של אנשים. אבל בדרך כלל חשבתי שמי שחוטף משוטרים, אז מגיע לו. שוטרים אף פעם לא מרביצים סתם. ובכלל, חשבתי שאני רחוק מזה. אני לא עבריין, ולכן שוטרים לא יתקפו אותי. זה היה זה, והשילוב של האובססיה שלי, שיצרו את מה שקרה לי באותו ערב. נתקלתי מספר ימים לפני האירוע בכתבה על אלימות שוטרים, וזה ממש הכעיס אותי. זה גם תפס אותי במצב די פגיע. זה היה לי בראש במשך מספר ימים, ואז קרה האירוע שקרה. והוא קרה בעיקר בגלל מה שקראתי. ולכן אני לפעמים חושב שיש איזשהי "יד מכוונת" בעולם הזה. לא יכול להיות הצירוף מקרים שקרה כמו שקרה. הטראומה שלי היא שסירבתי לשחרר. כלומר, במקום להמשיך בחיים יום לאחר האירוע, נתקעתי בזה. אמרתי, אני? אני לא אחטוף מכות משוטרים ואשתוק. אין סיכוי. לא אוותר. ופה זה תפס אותי כל כך חזק. האובססיה הזו. ואולי זו הסיבה שאני תקוע בזה כבר 15 שנים. לא משחרר. המחשבה הזו של חוסר צדק, שאני "אעשה עם זה משהו". זה ממלא אותי בכעס. ואני אומר שאם אני אשחרר אז לא ייעשה צדק.  אני לפעמי

מאז אותם אירועים שעברתי, די איבדתי את התשוקה לחיים. פתאום כבר אין משהו לחכות אליו, לשאוף אליו, כלום. אין רצון בכלל להמשיך קדימה. הכל נעשה רק מתוך אילוץ, מתוך חוסר ברירה. הגעתי למשבר הזה כתוצאה מאיבוד של אמונה באנשים. בית משפט, מרשיע אותי במשהו שלא עשיתי. לא רק שלא עשיתי, אלא שאני הייתי הקורבן בסיפור. ואני רק מתמלא זעם, ועם השנים זה לא נהיה קל יותר, זה נהיה גרוע יותר. אני מתמלא בכעס שוב ושוב. והיה פסיכולוג שאמר לי שאני מעניש רק את עצמי. זה עוד יותר מעצבן וגורם לי לרצות לעשות משהו. לפגוע במי שעשה לי את מה שעשה. לעשות צדק. למה רשע וטוב לו? מי שפוגע באנשים צריך לשלם על זה מחיר. אני לא רוצה יותר להמשיך, וזו הבעיה שלי. לכן אין לי יותר מוטיבציה לכלום. אין. פשוט רוצה שהצדק ייעשה כבר.

 תמיד פחדתי שאני אדם רע. לא יודע איך להסביר את זה. כשהייתי נער, עשיתי הרבה דברים שיכולים להתפרש כמעשים רעים. פגעתי באנשים שלא הגיע להם. וזה דבר שאני ממש לא סולח לעצמי עליו. במקרה של חלק מאותם אנשים שפגעתי בהם, ביקשתי סליחה והם אמרו לי שהם סולחים, ועדיין אני ממשיך לסבול מזה.  אני לפעמים חושב, מה זה בעצם "אדם רע"? לפני בערך שנה נתקלתי בסיפור על מוזיקאי מסוים שאנס לפני עשרות שנים (!), ומאז לא עשה דבר, ועדיין מכנים אותו "אנס" ולא מצטערים על מותו. אולי, ואני רק משער, אולי אדם שעשה טעות לפני עשרות שנים ומאז הוא השתנה, הוא כבר לא "אדם רע"? ובכלל, מה קורה אם יש מישהו שעשה דברים, אבל לא נתפס עליהם? הוא אדם טוב? ובכלל, מי מחליט מה זו עבירה שגורמת לאדם להיות רע או פחות טוב? האם מישהו שהעלים מס הוא אדם רע? לא יודע. זה כל כך מבלבל אותי. אני תוהה על כל זה כי לפני מספר שנים הייתי מעורב באירוע כלשהו, שעלול להתפרש ממנו שביצעתי עבירה. זה היה מאוד גבולי. ולכן אני תוהה - האם אני אדם רע? באמת, אני רוצה לדעת ולהסתכל על עצמי בראי ולומר לעצמי את זה. אני כל כך מפחד מלהיות אדם רע.

זה כבר ממש מגיע לרמות של סבל בל יתואר. ה-OCD הזה פשוט גומר אותי. אני לא יכול לקבל החלטות, לעשות פעולות או אפילו לקרוא בלי שה-OCD הזה משתלט עליי. אם ה-OCD אומר למשל שאסור לי לעשות משהו, אז אסור. אסור גם להתווכח איתו. אצלי זה בא לידי ביטוי במספרים. יש מספרים רעים ומספרים חיוביים. אם למשל יש 2 מילים שמספר האותיות שבהן שלילי, אז אני צריך למצוא זוג מילים אחרות. ככה זה. כל יום, כל היום, כל הזמן. בלתי נסבל. אני צריך לקבל החלטה מאוד משמעותית בנוגע למשפט שאני צריך לנהל, ואני לא יכול לקבל את ההחלטה. למה? כי ה-OCD החליט שעל דבר מסוים שאני צריך לבחור, יש סוג של איסור. אם אני אעשה את זה, הכל יראה שחור, גרוע, חסר תוכלת. ככה. ואז אני בעצם צריך לבחור באופציה אחרת, או לשכנע את עצמי שהאופציה האחרת יותר טובה. הכל בגלל שהמחלה הזו מחליטה על משהו מסוים. נמאס לי, פשוט נמאס. לא מצליח יותר למצוא תכלית להתנהלות שלי ביום יום.

 ה-OCD שוב ושוב תוקף אותי בשבוע וחצי האחרון. כל הזמן עליות וירידות, פעם אחת מרגיש גרוע בשפל חסר תקדים, ופעם אחת מרגיש פתאום שהכל מסתדר ושאני רגוע. אני לא יודע כבר מה לעשות עם זה. הדבר הכי גרוע עם זה, שככל שאני מנסה להילחם בזה ככה אני סובל יותר. אי אפשר להילחם בזה. ניסיתי עשרות פעמים, כל פעם שה-OCD תוקף, צריך להיכנע ללא תנאים. פשוט. לא להתנגד. התנגדות לזה גורמת לסבל. ה-OCD החליט על משהו שהוא לא טוב? לא עושים. נקודה. זה פשוט נוראי. יש כאלה שקוראים לזה הפרעה נפשית, אני חושב שיותר נכון להגדיר את זה כמחלה. זו ממש מחלה שגורמת סבל בל יתואר. אני לא יודע כבר מה לעשות נגד זה חוץ מפשוט להיכנע לזה כל פעם שזה מגיע. אחרת אני סובל ומתייסר. אפילו עכשיו זה תוקף אותי תוך כדי שאני כותב. אני מדחיק כל כך הרבה. אני חושב שזה נובע מזה שהכל גרוע בחיים שלי ואין שום דבר טוב, לכן אין סיבה להרגיש. כי אם 99% מהרגשות הם שליליים, אז למה בכלל להרגיש משהו? אין צורך. הכל גרוע. היו לי קודם מחשבות קשות על הסבל שהעברתי את אימא שלי ב-35 השנים שאני חי. אני כל כך מתחרט על זה שפגעתי בה. לא בהכרח על הדברים שעשיתי, אלא על זה שהי

 ה-OCD גומר אותי. גומר לגמרי. אי אפשר לעשות שום פעולה בלי שהוא מתערב. זה פשוט נוראי. אני כמעט ולא יכול יותר.  אין לי כמעט חשק לחיות, אין לי רצון, שאיפות או אמביציה להמשיך. לא יודע כבר מה לעשות. אני פשוט רוצה חיים אחרים. כל הזמן אני חי את העבר. תקוע כבר 15 שנה עם אותן מחשבות.

 שוב ה-OCD מנסה לתקוף אותי, הפעם בחריפות. כשהוא תוקף חזק, זה חזק בצורה שאי אפשר בכלל לדמיין. הכל נהיה פתאום רע, גרוע, הכל לא יסתדר, אני נהיה פסימי כמו שאין פסימי ממני. הכל נורא. זה פשוט גיהנום עלי אדמות. אין דרך אחרת להסביר את זה. ה-OCD יודע גם מתי לתקוף ואיך. הוא חכם מאוד. גורם לי לסבל בל יתואר. אני לא רוצה להמשיך יותר. לא רוצה. נמאס לי. אני צועק לאלוהים שיפסיק את הסיוט הזה. בבקשה. אם אתה קיים, תפסיק את זה. די. אני לא יכול לסבול כל כך הרבה בעולם. מה כבר עשיתי? מה? למה זה מגיע לי? אני שונא את העולם הזה. שונא את כולו. 

 אני חושב שבמידה מסוימת, למרות שהבלוג הזה עושה לי די טוב בעובדה שהוא נותן לי לשחרר מעט קיטור, הוא תוקע אותי. הוא גורם לי לא לעשות כלום מעבר לזה. רק לכתוב ולכתוב. אני לא ממש מצליח לפתור את הבעיות שלי בפועל. ואני גם לא פועל ועושה דברים חוץ מזה. אבל כנראה שזה מקל מעט לכתוב. כבר 15 שנה שאני סוחב איתי את הטראומות ולא מצליח או שלא רוצה להתקדם. זה כל הזמן שם. ניסיתי פסיכולוגים, לא עזר. אני רוצה צדק. דורש צדק. בית משפט זה מקום שצריך להיות בו אמת, במקרה שלי זה לא היה שם באותו מקרה. אם אני לא אצליח להשתחרר מהטראומות של העבר, כנראה שאשאר שם. תקיעות, תקיעות, ושוב תקיעות.

 יש לי כרגע איזה סוג של מחסום כתיבה. קשה לי להסביר את זה, אבל אני מרגיש שמשהו מונע ממני להוציא על הכתב את מה שאני מרגיש.  אני מרגיש במידה מסוימת שאין לי שום מוטיבציה לחיים יותר. אני כבוי לגמרי. חשבתי אולי ללמוד איטלקית ואז 5 דקות אחרי זה כבר ירד לי החשק. עברתי כל כך הרבה תלאות עם רשויות במדינה, שכבר אין לי רצון לחיות במדינה יותר. 2 משפטים של עינוי דין, חוסר צדק. עוול משווע. למה שאני אאמין שוב במערכות האלה? מדובר במערכות שצריכות בראש ובראשונה להגן עליי. והן לא. רוב האינטראקציות שלי עם בתי משפט כאן בישראל הסתיימו במפח נפש. מעט מאוד פעמים קיבלתי צדק. זה פשוט נורא. לפני 15 שנה עברתי את הטראומה שנמשכה בערך 3 שנים. כשהיא הסתיימה, אמרתי שזהו, החיים כבר לא יהיו טובים יותר. במידה מסוימת, ויתרתי עליהם. לא היה לי חשק לכלום. כלום. לא ראיתי יותר עתיד, או שאיפות, או רצונות להמשך. פשוט כלום. גם עכשיו אני לא מרגיש שיש לי איזשהן שאיפות לעתיד. אני פשוט מרגיש שאני חי בלית ברירה, לא מתון רצון. פסיכולוגים שהלכתי אליהם סתם בזבזו לי כסף. שום דבר לא עזר. אני לוקח כל כך הרבה כדורים שאולי מאזנים קצת, אבל לא באמ

 היום איכשהו עבר לי די בסדר. הרגשתי קצת יותר "ביטחון" מאשר בדרך כלל. אולי זה בגלל הפוסט של אתמול, שבו שחררתי קצת קיטור.  אני לרוב לא אוהב לכתוב על הרגשות האמיתיים שלי. תמיד אני מפחד שמישהו ינצל את זה ויפגע בי. יכול להיות שזו סתם מחשבת שווא, אבל נכוויתי כל כך בעבר שייתכן וזה גם משם. לפעמים אני חושב שאם אני שם מסכה, אז מי שאוהב אותי לא אוהב אותי באמת. הוא אוהב את המסכה, נכון? זו המחשבה. אני הרבה פעמים שם מסכות כדי לשרוד, יש בזה דברים טובים ודברים פחות טובים. אני מצליח לשרוד ככה יותר מבחינה חברתית, בשיחות או בקומוניקציה עם אנשים אחרים. גם בדרך כלל הדיבור שלי הוא מאוד מהיר ומתרגש ואני מנסה להצניע את זה. להיות יותר מחושב, רציונלי, להישמע בטוח בעצמי. וזה גורם לרוב לאנשים להקשיב לי ולא להטיל ספק במה שאני אומר. כשהייתי מדבר מהר ומתרגש אז אנשים יותר נוטים לראות בזה חולשה. לכן אני מתלבט לפעמים אם לדבר כמו שאני רגיל או לאמץ דיבור חדש. ושוב, גם כאן עולה השאלה - מה אני בעצם? אני זה או זה? ובכלל, אולי אני יכול להיות גם עצמי וגם לדבר ככה בצורה איטית ורציונלית? אולי. המחשבה הזו על מסכות זה מ

 לפעמים אני מרגיש שבא לי להתפוצץ מכעס. אני עדיין חושב על מה שקרה לפני 15 שנה ולא מצליח להשתחרר. לא מצליח. אולי גם לא רוצה.  אני לא אדם אלים ולא משתמש באלימות, אבל אני ממש חושב על לפוצץ במכות את אלה שעשו מה שעשו. אני יודע שזו רק מחשבה ולא אעשה עם זה כלום, אבל זה עדיין אצלי בראש. מבחינתי להרוג מישהו. לא פחות. זה פשוט נורא שאנשים שעושים דברים רעים לאנשים אחרים ממשיכים בחיים שלהם כאילו כלום. איזה מן דבר זה? צריך שיהיה צדק בעולם. מי שיגיד שצדק לא קיים, לא עבר דבר כזה על עצמו. אומנם הדוגמא לא דומה, אבל נניח מישהי עברה אונס, אי אפשר להגיד לה "תמשיכי בחיים". זה פשוט לא עובד ככה. אי אפשר להמשיך. במקרה שלי הייתי יכול להמשיך ולשכוח מזה אחרי יום, אבל האובססיה הזו הייתה לי עוד מלפני. אמרתי שאם יקרה לי דבר כזה, לא אשתוק. אלחם עד הסוף. והנה, 15 שנה אני שקוע בזה. אולי היה נכון לעזוב את זה ביום למחרת ולהמשיך קדימה. אני שונא אנשים רעים. שונא. אני יכול להסתדר כמעט עם כל אחד, רק לא אנשים שהם רעים ופוגעים באחרים בלי סיבה. כל הכתיבה הזו ממש לא עוזרת. סתם אחרי משחרר קיטור אבל חוץ מזה כלום. נמאס לי.

 טראומה רודפת טראומה. פעם, לפני כל הטראומות, אמרתי לעצמי שאני לא אוכל לחיות יותר. ואחרי זה, טראומה, ואז אני אומר שבגלל הטראומה הזו אני לא אוכל לחיות יותר, ואז עוד טראומה ואותו סיפור - שאחריה אני לא יכול לחיות יותר. כל פעם זה נהיה יותר גרוע. והטראומות האחרות הן משניות, העיקרית היא זו שעברתי לפני 15 שנה. אני עדיין סוחב אותה ולא מצליח להשתחרר מזה, או שלא רוצה. אני מלא ברגשות נקמה. רוצה לעשות צדק. האנשים הרעים לא יכולים להסתובב חופשי כאילו כלום, זה פשוט נורא. הגעתי למסקנה מסוימת שהיא אחת החשובות שהגעתי אליהן בשנה האחרונה - עדיף להיות חזק ורע, מאשר חלש וטוב. רוב האנשים יסלחו לרע. אף אחד לא יסלח לחלש. אני מעדיף שאנשים יפחדו ממני מאשר ירחמו עליי. ואני מרגיש חלש נורא בשנים האחרונות, ואנשים מזהים את זה. לפני מספר חודשים נכנסתי למעלית, ואז מישהי מאוד חצופה באה ואמרה "יאללה תיכנס!" כאילו שאני חוסם אותה. זה היה ממש לא נעים ואני חושב שהיא לא הייתה עושה את זה למישהו חזק יותר. בחברה הישראלית יש עניין של "לא לצאת פראייר" - ואם אתה פראייר, מצבך עגום. ואני כנראה, אולי, פראייר. אני לא

 אני לא יודע אם לקרוא לזה בעיה או פתרון, אבל אני מדחיק כמעט כל דבר. לא נותן למחשבות לצוף בכלל. אני לא רוצה לחשוב על כלום. זה מזכיר לי במידה מסוימת פוסט טראומה, כמו של מישהי שעברה אונס ולא נותנת לעצמה לחשוב על זה ורק מדחיקה. אומנם לא עברתי אונס כמו אונס מיני, אבל עדיין נפגעתי ממש. לפעמים אני חושב שההדחקה הזו גורמת לי לשרוד. כלומר, אם אני אחשוב על כל המחשבות שעולות לי לראש, אני פשוט אשקע בדיכאון ולא אוכל לצאת ממנו. ובעולם הזה צריך להיות חזק. אם רק תסיט את המבט, אתה עלול להיפגע. זה פשוט נורא. העולם הזה ג'ונגל של ממש. בכלל, לפעמים אני לא רוצה יותר להיות בעולם הזה. הוא היה רע אליי. אני חושב לפעמים אם יש גלגול הבא או מה קורה אחרי המוות. לא שיש לי תכניות למות בקרוב, אבל אני עדיין חושב על זה המון. מה בעצם קורה אחרי? עולים לסוג של וועדה שבוחנת איך הייתי בעולם הזה? יש גלגול הבא? נותנים לבחור באיזה גלגול לחיות? לא יודע. אני רק יודע שהעולם הנוכחי הוא עולם גרוע מבחינתי. יכול להיות שלאחרים הוא טוב, לי הוא היה רע. אנשים בו בחלקם הם רעים לגמרי.  לפעמים אני ממש מרגיש שאני רוצה לקחת את הרכב, ללכת ומ

הרבה פעמים אני קורא לפוסטים בשם פשוט של "מחשבות ליליות" כי זה מסמל מה שזה בעצם. הפעם כתבתי תסכול לילי, כי אני מרגיש שזה יותר מתאים. אני מרגיש שוב פעם תסכול מאוד גדול. בחיי עברתי 2 משפטים פליליים נגדי. בשניהם לא עשיתי שום דבר רע והאשימו אותי סתם. במקרה השני, לצערי, הכל צולם ותועד, ומי שמסתכל בעין לא מקצועית יכול לחשוב שכן עברתי עבירה. וזה נורא קשה. יש לי המון פחדים שמישהו ידליף את זה וזה ייצא החוצה, מה גם שזה עלול לקרות במצב שבו אני אצליח או ארצה לעשות משהו. ואז זה יפגע בי נורא. אני מפחד מזה לילות שלמים, כל הזמן אומר "מה אם מישהו ידליף?" - במצב כזה, החיים שלי יהרסו לגמרי. אני חושב על זה שאני הייתי נאיבי כל כך באופן שפעלתי. זה ממש מכעיס אותי לדעת שניצלו את הנאיביות שלי כדי לפגוע בי. הפחדים האלה ממש מנהלים אותי. האירוע הראשון שקרה לפני 15 שנה הותיר בי ממש טראומות. אלימות משטרתית נוראית, שלאחר מכן הפכה לסיוט עם זה שהאשימו אותי שאני תקפתי אותם. פשוט שקרנים. משטרת ישראל זה גוף שיש לי המון ביקורת על הדרך בו הוא מתנהל.  באירוע הראשון, שוטר הכניס לי אגרופים או אגרוף אחד (לא

ב-15 שנים מאז שעברתי את הטראומות, בעצם עצרתי את החיים. כלומר, החלטתי שאני מסיים לנהל אותם. לא משקיע בהם יותר. נותן להם להיות כמו עלה ברוח, רק לא לנהל אותם. המחשבה הזו של לא לנהל את החיים עדיין מקוננת בי. כלומר, בשביל מה להשקיע? מחר בבוקר יכול להיות נגדי שוב כתב אישום באשמה מופרכת ואני אכנס לסחרור. למה להתאהב בכלל אם מחר בבוקר אני יכול להיות בכלא? אז אני סתם אתאהב ואקשר למישהי רגשית ואז אני אתגעגע אליה ולא אוכל להיות איתה. הדבר הכי עצוב וטרגי בכל הסיפור שלי, זה שהרעים ניצחו. כלומר, הם פגעו בי והמשיכו בחייהם, ואני נשארתי עם פצעים שעדיין לא הגלידו. אני הורשעתי בבית משפט במשהו שלא עשיתי, והם? המשיכו כרגיל. אפילו לא נשפטו על מעשיהם. וזו התחושה הכי נוראה. תחושת חוסר הצדק. זה משהו שממש יכול לגרום לי לכעוס ממש. זה סתם עוד מחשבות ליליות, ויש הרבה כאלה. אני לפעמים חושב שחבל שאני לא יכול לצאת מהלופ הזה, או שאני בעצם לא רוצה לצאת מהלופ הזה, שנמשך כל כך הרבה זמן.

 אני פוחד להרגיש. ממש. לא רוצה להרגיש כלום, רק רוצה להדחיק הכל.  החיים הפכו להיות די משעממים. הכל חוזר על עצמו, מונוטוני. כמעט ואין לי כוח להמשיך קדימה. אני כל כך עייף שאני כל הזמן רק רוצה להירדם. הדברים שעברתי לפני 15 שנה עדיין מלווים אותי. זה כמעט כל הזמן בראש שלי. זה קשה.

 אני שוב פעם נזכרתי בדברים שעברתי, ואני יכול להתפוצץ מכעס. ממש.  אני לפעמים מרגיש שאני ממש שונא חלק ממשטרת ישראל. ממש.  חלק גדול מהמשטרה הוא מושחת, רקוב, אלים, מסואב. אני לא יודע אם זה עדיין ככה, אבל לפני שנים שקרה לי מה שקרה ככה זה היה. ממש נורא. אלימות וטיוח. פשוט רוע טהור. לא יודע אם משהו השתנה מאז. אני מקווה שכן.